מסע הצלב הראשון נחרט לדראון עולם בזכרון עמנו. מאות אלפי צלבנים שטופי שנאה טבחו, רצחו, השמידו ושרפו כל יהודי שנקרה בדרכם העקלקלה בדרכם ארצה. חלק פחות מוכר במסעם הנורא על נהרות הדם היהודי התרחש דווקא לקראת תום מסעם הארוך – בעת הגיע הצלבנים אל מחוז חפצם, אל ירושלים. בשורות הבאות נעמוד על הטבח הנורא שהתרחש ביהודי ירושלים, שחלקם שב אל ירושלים מיד לאחר ביטול האיסור של הקיסר הרומאי קונסטנטינוס על ישיבת יהודים בתחומי העיר, וחיו בה מאות רבות של שנים.
ננסה לתאר ולמפות את ירושלים אותה פגשו הצלבנים. החומות של ימינו, שנבנו על ידי הסולטן סולימאן, נבנו על בסיס החומות הצלבניות, למעט מקומות מסוימים שהחומות העותמאניות קצת סטו מהחומה הצלבנית שקדמה לה, כך שבאופן יחסי קל להבין היכן ניצבו חומות העיר.
בירושלים התגוררו באותה תקופה בערך עשרים אלף איש, קהל שגדל באופן משמעותי על ידי הרבה מאוד פליטים מיישובי הסביבה ומיישובים שנחרבו על ידי הצלבנים. ירושלים היתה עיר גדולה ומבוצרת. במזרח ובדרום מזרח היו עמקים גדולים שהפרידו בין חומות העיר לבין הסביבה; בצפון ובמערב היה חפיר עמוק שניתק את החומות מהשטח שסביבן ולמעשה המקום היחיד שבו היה ניתן לגשת אל החומה בצורה כלשהי היה מצד צפון שם החפיר היה מעט יותר שטוח, אך על שטח זה הגנה חומה נוספת, חומה חיצונית, אותה בנו תושבי העיר לקראת בוא הצלבנים.
בנוסף לאמצעי השמירה הסטנדרטיים של העיר ניצבה מצד מערב גם מצודה גדולה שחלקה מוכר לכולנו בשם 'מגדל דוד' והגנה על השער המערבי של אותם ימים – מה שקרוי כיום שער יפו. היה זה מבצר אימתני ומפחיד שהחלקים התחתונים שלו היו עשויים אבן גזית אותה חיזקו הירושלמים בעופרת.
העיר היתה מחולקת לארבעה רבעים באמצעות שני רחובות ראשיים: האחד ממערב אל עבר הר הבית והשני מצפון לדרום, רחובות שהצטלבו באמצע לצומת ראשית. שני הרבעים המזרחי והדרומי היו מוסלמים. רובעים אלו ניצבו באזורים הנקראים כיום הרובע הארמני והרובע היהודי – סמוך לשער יפו, שער ציון והר הבית. היישוב הנוצרי היה באזור שבין שער יפו לשער שכם, באזור הבאטרק של ימינו, שם גם היתה ממוקמת כנסיית הקבר, והיישוב היהודי היה ברובע האחרון, משער שכם והלאה, לכיוון הר הזיתים ועמק יהושפט, עד הר הבית מכיוונו השני. היישוב היהודי בעיר היה גדול, מפותח ותוסס, והיווה חלק משמעותי מתושבי ירושלים, כאשר ההערכה הנפוצה משערכת כי הם היוו כרבע מתושבי העיר – כחמשת אלפים איש.
הצבא שהגן על ירושלים היה צבא מורכב: חיל מצב פאטמי מצרי, שחלקו היה ערבי וחלקו בכלל יובא מסודן. המפקד המקומי היה מצביא מוכשר בשם איפתחאר אדאולה שהכין את ירושלים בדקדקנות למתקפה הצלבנית, ריכז אספקה רבה, גירש את הנוצרים וחימש את התושבים כולם, כולל את היהודים. היהודים היו אמורים להיות אחראים להגן על הקטע שבחומות שסמוך לשכונה שלהם, והמוסלמים התפרסו על שאר החומות. אמצעי אחרון להגנה שעשה אדאולה היה לסתום את המעיינות שמחוץ לירושלים, ואת אלו שלא הצליח לסתום הרעיל – זאת על מנת למנוע מהצלבנים מקורות שתיה.
הצבא הצלבני שהגיע אל ירושלים לא היה גדול, לאחר שחלקים נרחבים ממנו נהרגו, חזרו לאירופה, הוצבו לאורך הדרך ולאורך קווי האספקה הושארו ונשארו בממלכות השונות שכבשו הצלבנים. למעשה גודלו של הצבא משוערך כיום למספר שעומד על בערך 1200 פרשים ועוד 12,000 חיילי רגלי. אורכן של חומות ירושלים היה יותר מ-4 ק"מ, כך שהיה ברור לשני הצדדים שהצבא הצלבני לא באמת יכול לאגף, לשמור את כל החומות ולהטיל מצור ממושך – ועל כן לא תיוותר להם ברירה והם יצטרכו למצוא דרך לפרוץ פנימה. גם הצלבנים הבינו זאת ולכן הם לא הטילו מצור אלא פיזרו משמרות סביב העיר כדי לנתק את האספקה אליה. כעבור ימים ספורים הבינו הצלבנים את מצבם המוזר: התברר שהם עצמם נתונים במעין מצור לא רשמי: בלי אספקה ובלי מים. בחום הקיצי וביובש הירושלמי מים הם מרכיב חיוני, והפעולות שעשה אדאולה לנתק את המים ולהרעיל אותם עשו את שלהם.
הצלבנים נתקלו בבעיה נוספת: המוסלמים תקפו את שיירות האספקה שלהם, מה שגרם למחסור במים להחריף: כדי להביא מים היו הנוצרים צריכים להרחיק עד אזור רמאללה, והמוסלמים זינבו בשיירות המים בלי הפסקה.
גם אם כל אחד שהיה מגיע היה מבין שלמלחמה יש להכין כלי תקיפה וכלי פריצה לחומות, הצלבנים, שאולי היו משוכנעים שהחומות יפלו בעזרה שמיימית שהאפיפיור ישלח, לא הכינו שום דבר. שבוע שלם עבר עד שהתחילו הצלבנים לבנות מכונות מצור ומקלעים, ורק אז ערכו את ההתקפה הראשונה על החומה הקדמית שלפני החומה העיקרית. תושבי ירושלים לא התכוננו מלכתחילה להגן עליה יותר מידי והם נסוגו לאחור אל תוך העיר – ואז נתקלו הנוצרים בבעיה: לא היו להם סולמות… קשה להאמין, אבל למרות החומות שמולם הצלבנים לא הכינו מספיק סולמות ולאחר שחלק מהסולמות נהרסו במהלך ההתקפה לא מצאו הצלבנים דרך לטפס על החומה!
ההתקפה הנוצרית נבלמה איפה בשל אווילות מושלמת.
הצלבנים ניסו מספר פעמים לכבוש את העיר ללא הועיל, ולאחר שכל מאמציהם לכבוש את העיר לא הועילו החליטו לנסות דרך שונה: הם ערכו תהלוכה גדולה של צבלנים שבראשם עמדו כמרים, ויחד הם הלכו יחפים סביב חומות העיר ירושלים. מסיבה שאינה ברורה עד היום לנוצרים, בניגוד ליריחו הקדומה, חומות ירושלים לא נענו לצווחות הכמרים ולא נפלו…
אך למרות זאת לא נואשו הצלבנים והם המשיכו בהזרמת כוחות אל עבר ירושלים ובניסיונות תקיפה בלתי פוסקים עד שביום שישי, ט"ו תמוז ד'תתנ"ט, ה-14 ביולי 1099, פתחו הצלבנים במערכה כבדה. 2 מגדלי המצור הוקמו על ידי הנוצרים. אחד מהם, בפיקודו של גוטפריד ממבויון, הוצב לא הרחק משער הפרחים, באזור שנמצא כיום מול מוזיאון רוקפלר, שם החפיר היה יחסית נמוך ותנאי השטח הם די מישוריים. המגדל השני הוצב לא רחוק משער ציון של ימינו, המקום בו כיום עובר רחוב היהודים בעיר העתיקה צמוד לחומה, ועליו היה אחראי ריימון מסן ז'יל.
המלחמה נמשכה יום שלם, ולמחרת, בשבת עצמה, הצליח גוטפריד מבויון לקרב את אחד ממגדלי המצור אל החומה וליצור גשר דרכו פרצו הכוחות הצלבניים אל תוך העיר ירושלים. באופן יחסי היה זה מהחלקים הפחות מבוצרים בעיר, וכך הצליחו הצלבנים לשטוף פנימה.
הפריצה היתה היישר אל ליבה של השכונה היהודית, הרובע היהודי של אותם ימים. לפי חלק מהדעות גוטפריד פרץ דרך שער הרחמים ולפי חלק אחר במרחק קטן של כמה מאות מטרים: כך או כך – המיקום היה בשכונת היהודים. פנים אל פנים נערכה מערכה עקובה מדם בין היהודים ובין הנוצרים, כך שהצלבנים הצליחו לגרום ליהודים לסגת לאחור. גם המוסלמים ששלח אדאולה לחסום את הפלישה הצלבנית לא עמדו בלחץ הנוצרי החזק, ומהר מאוד מיהרו כל הנצורים בירושלים לסגת אל המקום האחרון שנותר ללא נוצרים: הר הבית.
היהודים, שידעו היטב שגורלם תחת הצלבנים נחרץ, מיהרו להתכנס בבית כנסת שהיה ממוקם אז בהר הבית; באותה תקופה ידעו עדיין כפי הנראה מהו השטח אליו מותר ליהודים להיכנס ובמקום זה הם בנו בית כנסת. אגב, לפי מקורות שונים יתכן שזה היה בבית השער הנמצא עד ימינו בסמוך שער הרחמים, באב אלרחמה, מקום שרק לאחרונה השתלטו עליו הערבים ופתחו בו מסגד.
היהודים התכנסו בהמוניהם בבית הכנסת ופתחו בתפילה ובזעקה לה', אך משמים נגזר אחרת: הצלבנים פרצו להר הבית דרך הסמטאות הצרות שהיו דחוסות בהמוני נמלטים ומיהרו אל בית הכנסת. תאוות הדם והרצח של הצלבנים לא ידעה שובעה: הם עברו מבית אל בית, מרחוב לרחוב ומסמטא לסמטא, כאשר אל מול עיניהם תאוות רצח שלא יודעת שובעה. חלק מהיהודים נטבח באכזריות במקום, בעוד אחרים צורפו לאחיהם הנצורים בבית כנסת שבהר הבית כשהם ומתחננים לה' לישועה ומתכוננים למסור את נפשם על קדושת ה'.
בינתיים התמוטט לגמרי קו ההגנה של תושבי ירושלים – גם אלו המוסלמים, וטנקרד הצליח לפרוץ לעיר מכיוון נוסף כשכל החזית הצפונית התמוטטה. טנקרד פרץ ראשון לאל אקצה, ובמקביל פרץ ריימון מכיוון הר ציון. ההגנה הירושלמית קרסה כליל, והצלבנים השתוללו בכל פינה וערכו טבח נורא בתושבי ירושלים בכלל וביהודים בפרט.
בשלב מסויים במהלך הטבח הנורא ברחבי העיר העלו הצלבנים את בית הכנסת באש על יושביו, והם עלו על המוקד כעולה תמימה לה'. לפי חלק מהדעות זה היה קצת יותר מאוחר, בכ"ג תמוז, אבל כך או כך המוני יהודים, לכאורה אפילו אלפים, הועלו על המוקד בתוך בית הכנסת שהפך למזבח. יהודים בודדים ששרדו את הטבח האכזרי ואת שריפת העולה על מוקדה נתפסו על ידי צלבנים שתאוות הדם שלהם התמלאה ורצו קצת גם מתאוות הכסף, ואלו נמכרו לעבדות בשווקי עבדים, שם קהילות ישראל קיימו בהם מצוות פדיון שבויים, כשאת מרבית השבויים פדו יהודי איטליה ויהודי מצרים, שקנו אותם כבר בירושלים עצמה, שלחו כסף והצילו את היהודים השבויים מגורל אכזרי. שרידים אלו חולצו לאשקלון שם הסתתרו תקופה קצרה, ובהמשך נמלטו למצרים.
הצלבנים, שיכורים מדם ומשמחת ניצחון, עברו בירושלים וחיפשו בכל פינה. לאחר שגמרו לרצוח את יהודי ירושלים הם טיפלו במוסלמים, וכעבור יומיים של טבח בלתי נגמר, שוד וביזה של כל אוצרות העיר, לא נותר אדם אחד שאינו נוצרי בכל ירושלים, למעט גדוד סלג'וקי מוסלמי שהתבצר במגדל באזור שער ציון והגיע להסכם כניעה עם הצלבנים שנתנו להם לברוח לאשקלון בתמורה למסירת המבצר בלי מלחמה. היהודים כולם נטבחו, המוסלמים או נהרגו או גורשו, ורחובות ירושלים מלאו גופות. הדם זרם ברחובות העיר כמו נהרות, כך לפי תיאורי בני התקופה. ריימון מסן ז'יל, אחד ממפקדי הצלבנים הבכירים ביותר, מתאר כי בחלק מהרחובות הסוסים פילסו לעצמם דרך בתוך גופות ודם שהגיעו עד לצוואר הסוסים, וכי ברחבי ירושלים הדם הגיע לגובה הברכיים!
הנוצרים הוציאו מהעיר את גופות הנרצחים והשליכו אותם אל סביבות החומה, השתלטו על כל בתי הכנסת ולהבדיל גם המסגדים והקימו בהם כנסיות, ובירושלים נפתח עידן חדש: ממלכת ירושלים הצלבנית, שלאחר מאבק קצר הוכתר ועמד בראשה גוטפריד מבויון, שלא מונה למלך אלא נקרא בתואר 'מגן כנסיית הקבר'.
מסע הצלב הראשון ורווי הדם תם.
לתגובות והזמנת הרצאות:
'יום יזכרם'; פרוייקט מיוחד ב'חדשות JDN'
אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק: לפני שהעיר הושמדה – הרוגי מלכות הובלו לגרדום
"שם שנאו אותנו כי היינו זרים ופה שונאים אותנו כי אנחנו בבית שלנו"
שבת במחנה עבודה: "ביקשתי מה' 'רצה נא במנוחתנו', אנחנו כבר רוצים…" • צפו
ברכבת לאושוויץ: "התפללנו מנחה עם 'וידוי הגדול' כמו בערב יוה"כ, ליתר ביטחון" • צפו
