פעמיים היא הייתה שם. פעמיים ליוותה בעל למנוחת עולמים. פעמיים עמדה אל מול חלקת קבר טריה, והבינה שמכאן היא צריכה להמשיך לבד.
בעלה הראשון, חלה במחלה קשה ונפטר מן העולם. מותיר אותה עם ארבעה בנים בגילאי שמונה ומטה. קטנים כ"כ ולא מבינים את המשמעות.
והיא, למרות הכל, אספה כוחות, ולא וויתרה. בעבורה, ובעבור הילדים הרכים.
ואז הגיע מתתיהו. בעלה השני. הבית שוב חזר לשמוח. לקטנטנים היה "אבא חדש". ניסו להשתקם, לחזור לחיים תקינים. גם זכו להרחיב את המשפחה, כשבד בבד מחתנים את הילדים מבעלה הראשון, ועוד שני ילדים משותפים.
זעקת האלמנה: איך אפשר לקבור בעל בפעם השנייה, ולחתן את היתום השמיני, לבד???>>>
ואז החיים התהפכו בשנית.
מתתיהו חלה. שוב היא בבית חולים. שוב רופאים, אשפוזים, התייעצויות קדחתניות. שוב הדאגה מכרסמת. היא לא מאמינה שהיא מלווה שוב פעם בעל למחלקה אונקולוגית, עם גידול ממאיר המתפשט בקצב מסחרר.
זה לא ארך זמן רב. לא הספיקה אפילו לעכל את המצב החדש, והוא הלך לבית עולמו. מותיר אותה אלמנה. לבד, בפעם השניה.
איך קמים לאחר טרגדיה כזו? מנין אוספים כוחות להמשיך הלאה?
וכשהבן השמיני, מנחם, התארס עב"ג, היא כבר הרגישה שכלו הכוחות. ברגע של בכי ודאגה מהמצב, זעקה לבנה, החתן היתום וזעקה מעומק לבה: "מה אני עוד יכולה לעשות? אבא שלך השאיר אותי לבד, לחתן אותך—"
זעקת האלמנה: איך אפשר לקבור בעל בפעם השנייה, ולחתן את היתום השמיני, לבד???>>>
