ראש ישיבת 'אור ישראל' הגאון רבי יגאל רוזן השתתף בפאנל בוועידת בני הישיבות שם נשאל על סוגיית השכול שמלווה רבים מהציבור הכללי וביתר שאת את הציבור הדתי לאומי שרבים מבניו נהרגו במלחמה.
השאלה הוצגה בסגנון של אותם המתריסים כנגד לומדי התורה וטוענים "התיאוריות יפות מאוד, אני מבין הכל, בסוף בסוף בשורה התחתונה, הם מתים ואתם לא. בסוף חוזרים מעזה ארונות מתים, מהישיבות לא. מה אנחנו עונים לעצמנו על הניסוח הזה??
ראש ישיבת 'אור ישראל' השיב: "א', עובדתית, כמה מאנשי הצבא, כמה מהם, איזה אחוז מהם, נמצאים בסיכון של חס ושלום מוות? כמה? אחוז מאוד נמוך. כל אחד ואחד נפש בישראל, אבל האחוז הוא מאוד נמוך, ואני אסביר למה. צריך לדעת את העובדות, שלא יבלבלו אותנו עם עובדות.
"על כל לוחם יש בין תשעה לעשרה תומכי לחימה. תומכי לחימה זה כל מיני דברים, חלקם בלי ערך, חלקם חשובים מאוד, הם לא נמצאים בחזית. זאת אומרת, רק עשרה אחוז הם אלו שלכאורה בחזית".
"בואו נשאל שאלה. אנחנו נמצאים במלחמה הרבה זמן. כמה לא עלינו מתו ממה שנקרא חיל האוויר? אפס. נו, אז צריכים להחליף, לקחת אותם, שהם ילכו לעזה, לרפיח, שהם יהיו בסיכון. למה הם שלא יהיו בסיכון? וככה זה לא רק חיל האוויר, עוד הרבה הרבה יותר. כך שעובדתית, גם אם יסתכלו עלינו, במבט שלהם, לא שלנו. המבט שלנו זה מבט מעל הכל. אבל גם במבט שלהם, גם במבט שלהם, אנחנו לא גרועים מכל מה שבלשון המדוברת, בצבא קוראים לזה ג'ובניקים. אנשים שלא עושים כלום, אבל הם נקראים חיילים. הם משרתים. יש להם את כל הזכויות. לא לעצמנו, אנחנו הרבה יותר מהם. אבל כלפי אחרים".
"אני אספר לכם משהו. עובדה. לפני קצת למעלה משנה פנו אליי מאנשי הצבא. יש בצבא מה שנקרא, אתם תמחלו לי שקצת הסיפור אולי טיפה יתארך, אבל הוא חשוב מאוד. בצבא יש מכללות לקצינים הכי הכי גבוהים, כדי להתקדם, יש להם מכללות. יש נדמה לי שש או שבע מכללות. פנו אליי שהם רוצים לעשות יום עיון בישיבה. יום עיון זה לא יום שלם, אל תדאגו. רוצים ללמוד בחברותא, שילמדו איתם בחורים, והם רוצים לבוא ולשוחח איתי. התייעצתי עם מי שצריך להתייעץ, אם נסכים, והסכמנו".
"ישבו אצלי, כל המפקד של הכול זה אלוף, ושאר הקצינים הבכירים, כולם היו שם איזה עשרים איש. איזה עשרים איש. היה אחד, כולם חילונים, היה אחד מזרוחניק. הם שאלו כל מיני שאלות. המזרוחניק, כצפוי, הוא העלה בגמגום את השאלה הזאת, למה אתם לא מתגייסים? גם כן בגמגום. אמרתי לו, למה אתה מגמגם? תשים את השאלה על השולחן. למה אתם לא מתגייסים? נשפכה נהרה על פניו".
"זה דרך אגב, זה אותו אחד, אולי אתם יודעים, שכשהתחילה המלחמה הוא בא לישיבת חברון, באמצע הישיבה, באמצע הסדר, דפק על הבימה ועשה סקנדל, זה אותו אחד. נו, זו באמת שאלה גדולה. נתתי דפיקה על השולחן ואמרתי להם, רבותי, אתם כולכם עטורי קרבות, עכשיו יש מלחמה ברפיח, מה אתם עושים פה? מה אתם עושים פה בכלל? יש כעת מלחמה קשה ברפיח, צריך אתכם שם, מה אתם פה? אמרתי להם, מה התשובה? אתם דואגים לדור ההמשך של הצבא. הצבא צריך לדאוג כבר גם בזמן המלחמה למפקדים, לקצינים, שיהיו בעתיד, אתם דואגים לזה, זה אנחנו חייבים לעשות גם בזמן מלחמה".
"אתם דואגים לדור ההמשך של הצבא, אנחנו דואגים לדור ההמשך של עם ישראל. ואני רוצה לומר לכם, הם קיבלו את הדברים. הם קיבלו את הדברים. כשמדברים איתם בשפתם, הם מבינים את זה".
"זה שהם כל היום מדברים, שהם חוששים שידפקו בדלת, זה בעברית קלה קוראים לזה סיפורי מעשיות, סיפורי סבתא. זה אחוז קטן מאוד נכון, מאוד מאוד אכפת לנו על כל אחד ואחד, ברור. אבל לבוא ולהגיד, אתם לא נמצאים בסיכון, אנחנו נמצאים בסיכון, זה עובדתית לא נכון, זו נקודה לא נכונה".
בסיום דבריו הדגיש ראש הישיבה שכל דבריו היום לשיטתם של אותם מקטרגים: "לשיטתם, לא לשיטתנו. לשיטתם, לשיטתנו, אנחנו, אנחנו ורק אנחנו המגינים, אבל גם לשיטתם, כדי לסתום את פיהם, פי המקטרגים, לא גרע".
זווית יפה.
פרופורציות..
מילים כדורבנות