"ברסלב 9 ורמת אלחנן"
יש זיכרונות שנשארים חרוטים עמוק. כילד, אני זוכר את עצמי עולה שוב ושוב עם אבי לבית הדוד הצדיק, משפחת קולדצקי ברחוב ברסלב 9 בבני ברק. בית הדוד היה מלא בתורה, ברוח של יראת שמיים. הילדים שם, תלמידי חכמים כבר מגיל רך, לא היו מהססים להעיר בנחת על טלטול מיותר בשבת, או להאיר נקודה דקה בהלכה. מי שזכה לגדול שם, קיבל חינוך של אמת.
אבי, הגאון רבי יעקב קולדצקי זכר צדיק לברכה, היה בן תורה שקט ועמוק. הוא ור' יצחק היו חברותא, למדו יחד בישיבת חברון, ולאחר מכן בכולל בתל אביב. הקשר ביניהם נמשך שנים, קשר של רעות אמיצה, סיוע הדדי, וייעוץ תורני. ר' יצחק היה מהראשונים להגיע ולחזק בעתות קושי, ובפרט בתקופת מחלתו של אבי. עד כה עמור היה הקשר בין השניים, שביום שבו אושפז לאחר שנדבק בקורונה והתמוטט בתל השומר, חלם ר' יצחק חלום בו ראה את אביו ר' שכנא קולדצקי יחד עם ר' יעקב אחיו יושבים סביב השולחן בגן עדן ואז האבא לקח את בנו וחבקו בחוזקה. כעבור חודש אבי נפטר.

"צניעות – שווה כל הקורונה"
במהלך ההספד שנשא ר' יצחק בהלוויתו של אבי, שהתקיימה במגבלות של הקורנה הוא זעק את כאבו: "אם בזכות כל מגפת הקורונה, תתעורר אשה אחת לצניעות – היה שווה את הכל!" זו לא הייתה אמירה רטורית. זה היה לב. כאב של דור, שאיבד את הרגישות לנקודות הדקות. "גילוי עריות", חזר ואמר במהלך שיחתנו, "זו לא סתם עוד עבירה. זו מהות. זו שאלה של זכות קיום".
עוד בילדותם, סיפר לי ר' יצחק, הוא ואבי היו יוצאים להדביק מודעות שעוררו את הציבור. ההשקפה הזו, של מאבק ללא חת למען טוהר המחנה ,מלווה אותו גם כיום בלא רעש, לעסוק בחסד. לא רבים יודעים, אך ר' יצחק משמח יתומים, מבקר חולים, ומעודד משפחות קשות יום – בלי פרסום, בלי תמונות, אלא מתוך כאב יהודי טהור. כשר' יצחק שמע שבחורה לא התקבלה לסמינר הוא הרים טלפונים והפך את כל העולם ואף כיתת את רגליו עד למשרדי מנהלי הסמינרים ודאג להכניס אותה למוסד.
"לשכנו תדרשו – מוסר לכל בית"
בשנות התשעים הפך ספרו של ר' יצחק "לשכנו תדרשו" לרב-מכר בבני ברק ובערים החרדיות. הספר, המחזק בענייני מוסר והשקפה, מביא את דברי רבותינו בהתאמה לדורנו, עם מענה לדילמות בוערות. הוא נחטף מהחנויות, כי הציבור צמא לאמת, ליראת שמיים, ולדברי חיזוק.
–
גזירת הגיוס: "טנק ליד בחורה – זה מציאות"
הגענו לשיחה טעונה. גזירת הגיוס חזרה למרכז השיח הציבורי. שאלתי את ר' יצחק על "גדוד חשמונאים", המוגדר כיחידה חרדית, בה לכאורה נשמרים קווים הלכתיים.
"אתה חושב שלא בדקתי?" שואל ר' יצחק. "אני יודע בדיוק מה קורה שם. דיברתי עם מפקדים, עם חיילים. הבטיחו להם הפרדה – ולמעשה, טנק ליד בחורה. זה המציאות. אמר לי מפקד: 'תחת אחריותי אני שומר – אבל מי יערוב למי שיבוא אחריי?' אין שם ערבות. אין אחריות. אין גדרים. הרב שך זצ"ל היה קם וזועק. זה גילוי עריות".
ר' יצחק מחדד, גם לגבי אברכים נשואים: "אין מי שמובטח לו. בלי גדרים, כל אחד יכול להיכשל. החזון איש אמר – זו עבירה שיש בה כרת!"
–
ומה עם תחושת הציבור החילוני? "ללכת עם האמת – עד הסוף"
הצגתי בפניו את התחושות הקשות שמביעים לא פעם יהודים חילונים, שמרגישים "כאילו החרדים לא נושאים בנטל".
ר' יצחק שותק לרגע, ואז משיב בקול רך, אך תקיף: "זו טעות לחשוב שאנחנו לא מבינים. אנחנו מבינים. אבל אנחנו חייבים ללכת עם האמת. בלי יראת שמיים – אין זכות קיום. לא אישית, לא לאומית. כשאתה מאמין באמת שהכול תלוי ברוח, שאתה מחזיק את העולם בלימוד תורה – אתה לא מתנצל. אתה מסביר, אתה מדבר, אבל אתה לא מתפשר על יסודות".
ר' יצחק מחדד שהצבא זה עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות, והם אורבים לכל בחור ישיבה, אנחנו צריכים להיות משוכנעים בכך וללכת עם האמת שלנו עד הסוף.

הגאון רבי יצחק קולדצקי שליט"א התייחס לשורה של נושאים העומדים במרכז סדר היום הציבורי החרדי – לדבריו, החברה החרדית נבנית על שמירה קפדנית של גדרי הצניעות, וכי אין מקום להשוואה בין חיי הקהילה החרדית לבין המציאות הקיימת בצבא: "בצבא יש פריצות שאין דומה לה בציבור החרדי. אצלנו – גם בהופעות יש הפרדה מלאה בין גברים לנשים. הסבתא שלך הולכת מיליון מטר כדי לא להיתקל בגברים. זה לא דמיון, זו מציאות של קדושה".
בהמשך דבריו התייחס הרב קולדצקי לתופעת הנשירה מציבור לומדי התורה, וציין את אחד הגורמים המרכזיים לכך לדעתו: "הנשירה היום באה בעיקר מהטלפונים הלא כשרים. הנוער חשוף, בלי גבולות, בלי הגנה. כל אבא צריך לדעת שיש לו אחריות על הבן שלו. אי אפשר לסמוך על אחרים – האחריות מתחילה בבית".
הרב הדגיש כי האחריות של ההורים אינה מסתכמת באיסור בלבד, אלא גם ביצירת קשר אמיתי עם הילדים, ובדוגמה אישית של חיים רוחניים.
על ביאת המשיח והנבואות על הדור
בנוגע לדיבורים הרבים על "סימני הגאולה" והנבואות הרווחות בציבור, אמר הרב קולדצקי כי יש לנהוג בענווה ובתפילה: "על כל הנבואות ועל כל הדיבורים על ביאת המשיח – אף אחד לא יודע מתי. אסור לנו לחשב קיצים. צריך להתפלל, להתחזק, ולעשות את רצון ה'. זה מה שמקרב את הגאולה באמת".
הרב סיים את דבריו בקריאה להתחזקות באמונה ובשמירה על המסגרת הרוחנית של הבית היהודי, ואמר כי דווקא בזמנים של בלבול וחוסר ודאות – "האחריות של כל יהודי היא לשמור את עצמו ואת בני ביתו בקדושה ובטהרה"
ולא שהוא לא מביע סולדריות עם המצב הביטחוני, לאחר המתקפה בשבעהבאוקטובר ישן ר' יצחק על הרצפה כאות הזדהות עם החטופים. בסוף החורף התקרר הרב מהשינה על הרצפה, ועל כן הניח דיקט על מיטתו – ומאז ישן עליו מידי לילה.
כשסיימנו את השיחה, ביקשתי מהדוד מסר לחג הסוכות. הוא חייך, והזכיר את הסוכה, אותה דירת ארעי שאנו עוזבים למענה את כל הנוחות שבעולם: "הסוכה מלמדת אותנו שאין קיום אלא באמונה. שום בטון, שום ממ"ד, לא שווה בלי ענני הכבוד. אנחנו צריכים לחזור לשורש, לאמת. זה זמן של קרבה – הזמן לחזור אליו. אל התורה, אל הצניעות, אל הקדושה".





















בתור אזרח עובד צה"ל אני יכול להגיד שהצבא כן איכשהו מנסה לשפר את צרכי היהודי הדתי,אבל אולי לרמה של דתי לאומי פושר.זו האמת.