יש רגעים שבהם המילים נגמרות, והלב נשבר לרסיסים. התיעוד שמגיע מבית משפחת אייזנבך הוא רגע כזה. בסרטון, שקשה מאוד לצפייה, נראים היתומים הרכים ברגעים הראשונים שאחרי האסון. הם עומדים שם, המומים וכואבים, ובזה אחר זה נקרעת חולצתם כשברקע בכיות נשמעות מכל עבר
הלב נקרע עם היתומים – חייבים לעזור להם עכשיו >>>
אבל המראה הוא לא החלק הקשה ביותר. הקולות הם שחודרים את הנשמה. ברקע נשמעות בכיות נוראות, זעקות שבר של ילדים שזה עתה הבינו: אמא כבר לא תחזור. אמא, שהייתה כל עולמם, איננה.
מהפך של כמה שעות: מחיבוק של אמא ליתמות קשה לתפוס שרק כמה שעות קודם לכן, הבית הזה היה שונה לחלוטין. היה בוקר רגיל ושגרתי. מרת יוכבד אייזנבך ע"ה, האמא המסורה, העירה את הילדים, הכינה סנדוויצ'ים, עטפה אותם באהבה ושלחה אותם למוסדות החינוך. "להתראות בצהריים", הם ודאי אמרו לה, סמוכים ובטוחים שיחזרו אל החיוך שלה, אל האוכל החם, אל הביטחון שהיא מעניקה.
אבל הצהריים הגיעו, והשמש חשכה. התמוטטות פתאומית, דום לב בצהרי היום, גדעה את פתיל חייה בחטף. הילדים חזרו מבית הספר לא אל חיבוק של אמא – אלא אל בית אפוף יגון, אל מודעות אבל, ואל מעמד ה"קריעה" המתועד שקורע גם את ליבנו שלנו.
הלב נקרע עם היתומים – חייבים לעזור להם עכשיו >>>
חושך בחנוכה הטרגדיה הזו מקבלת משנה תוקף כשנזכרים בעיתוי: ערב הדלקת נר ראשון של חנוכה. בזמן שבכל בית יהודי הכינו את החנוכיות ושרו "מעוז צור", בבית משפחת אייזנבך קרעו קריעה. במקום שאמא תדליק את האור בבית, האור כבה באופן טראגי ופתאומי.
שמונה יתומים נותרו שם בחשיכה. בלי עוגן, בלי משענת, מול חלל עצום שאי אפשר למלא
לא משאירים אותם לבד מול הסרטון הזה, מול הקולות הבוכיים ברקע, אי אפשר לעמוד מנגד. בהוראת הרבנים שליט"א, ועד הרבנים הקים קרן חירום דחופה להצלת המשפחה. הילדים הללו זקוקים ליציבות מיידית, לתמיכה שתאפשר להם לשרוד את התקופה הנוראה הזו ולבנות את חייהם מחדש.
אנחנו לא יכולים להחזיר להם את אמא, אבל אנחנו יכולים למנוע מהם את ההתמוטטות הכלכלית והנפשית. כשאנחנו צופים בילד קטן שקורעים את חולצתו, התשובה שלנו חייבת להיות חיבוק וסיוע.
תורמים עכשיו, מוחים את הדמעה, ומחזירים מעט אור לחיים של שמונת היתומים.
למה לקרוע עם סכין