השאלה הזו מהדהדת היום בעוצמה בעקבות עדות מצמררת שהגיעה לידינו. בערב יום שלישי האחרון, בשעה 20:00, סמוך ליישוב גבעת זאב, התרחש אירוע שהיה יכול להסתיים בטרגדיה נוראית, ילד רך בשנים, בן שנתיים בלבד, אותר כשהוא משוטט בודד במקום חשוך, מוקף בסכנות של כבישים סואנים ואזור ערבי נידח בו כלבים ושועלים משוטטים.
האיש שמצא את הילד תיאר מציאות בלתי נתפסת: "עמדתי שם, מול הילד הקטן והמפוחד, כשהסכנה אורבת מכל עבר. האינסטינקט הטבעי של כל אדם הוא להרים טלפון למוקד המשטרה, אבל אז הכתה בי המציאות המרה אני עריק. הפחד מהמשטרה, מהרדיפה הבלתי פוסקת אחרי עריקים, הכריע את הכף. העדפתי לחכות דקות ארוכות ומורטות עצבים בתקווה שיעבור מישהו אחר, מאשר לקחת סיכון שהמשטרה תעצור אותי בדרך להצלת חיי הילד".
רק במזל גדול עברו במקום נערות, שהסכימו לקחת אחריות על הילד, מה שאיפשר לעד המקרה לעזוב את המקום מבלי להיחשף. אך הסיפור הזה הוא קצה קרחון של תחושת רדיפה קשה בקרב המגזר החרדי. התחושה הרווחת היא שהמשטרה הפכה לכלי פוליטי בשם החוק, עד כדי כך שערך חיי האדם גם של ילדים קטנים נרמס תחת דחף המעצרים.
הרדיפה הזו היא לא רק פגיעה בנו, היא סכנת נפשות לכלל הציבור", "כשהמשטרה משדרת אווירה של מלחמה מול המגזר, היא גורמת לכך שבפעם הבאה שמישהו יראה אירוע פלילי או סכנה אמיתית, הוא יחשוב פעמיים אם לערב משטרה. אנחנו מגיעים למצב שבו האכיפה הופכת להפקרות".
הגיע הזמן שקובעי המדיניות ופיקוד המשטרה יביטו למציאות בעיניים, אכיפה אינטנסיבית של עריקים לא יכולה לבוא על חשבון ביטחונם האישי של ילדים ועל חשבון האמון הבסיסי ביותר של האזרח במערכות החירום. אם אזרח חושש להתקשר למשטרה כי הוא פוחד על חירותו, המערכת איבדה את דרכה והפכה למסוכנת לציבור. הכתובת נמצאת על הקיר, והפעם היא צבועה בצבעים אדומים.





















בדידי הוי עובדא
באזור של התמונה בתחילת הכתבה (מירון) שרדף אחריי משוגע עם סכין קצבים בידו כדי… וב"ה שלא נתנני טרף… אך משטרה לא הזמנתי
כי אז יעצרו – א ו ת י ! ! ! ! !