מענדי טווערסקי בסינגל קליפ חדש: מיין אויגן

גועל נפש. נראה חילוני. עובר על לאו של לא תקיפו פאת ראשכם

אמא איזה עקומים יש

הגזמתם לחלוטין.הנחיתות היא של האתר או של הזמר..לא ברור לי עדיין.אין מקום לכאלה חבר’ה באתר חרדי.נקודה

אחד מסממני תנועת החסידות, הוא עניין ההרחקה המוחלטת מן הגוי. מאות 'קפידות' חסידיות, שלא מופיעות בשום סימן בשולחן ערוך, נגזרו רק מתוך ההיבט הזה – מתוך הרצון להיות רחוק כמה שאפשר מן הגוי, מאורחות חייו, מסגנון לבושו, ומכל דבר שריחו של הגוי נודף הימנו, גם אם לא היה בו שום איסור מיוחד.

בבעלזא, למשל, הפסיקו לשיר את אחד מניגוני ההקפה הקבועים בשמחת תורה, רק מפני שאנשים לא ראויים אימצו אותו לעצמם. והנה, דווקא מתוך הציבור שלנו, דווקא מתוך כור איש שהעז לעבור את שוט, עשה זאת.

חציית הקווים שלו נעשתה בפומבי וללא מורא. סגנונות חדשים של מוזיקה גויית עכשווית, שעד כה לא היה מי שהעז להחדיר אותם אלינו, הונחלו על ידו בסיטונות. קלטת אחרי קלטת. הופעה אחרי הופעה. שירים של גויים גוירו על ידו בגיורי אינסטנט שלא היו מקבלים אישור של שום רב קונסרבטיבי.

הוא שר אותם ביידיש עסיסית שאפשר להתמוגג ממנה. הוא מתבל בהם תוכן יהודי. מורח מעליהם ומתחתיהם מאמרי חז"ל, סיפורי צדיקים וכל מיני מוטיבים יהודיים. אבל בסופו של דבר, לאחר שהשכבה המזויפת הזאת מתקלפת, מתגלה במלוא קלונו הדבר האמיתי – הזוהמה המצחינה של תרבות העמים. הסגנון, הצורה והאריזה, מזכירים מוזיקה ממחוזות אחרים.

לא יעזור שום דבר. אפשר לשיר בפני ילדים חולים, להתנדב בערבי התרמה בלי סוף, לשמח חינם חתן שפונה מימית וסתם להיות בן אדם נחמד, ועדיין להישאר אותו שייגץ. גם הזמרים הגויים, אושיות התרבות הגויית, מתנדבים לרוב ומופיעים בערבי צדקה למכביר, ועדיין הם מייצגים את כל מה שאנו בורחים ממנו.

אפשר לחבוש שטריימל בשבת, לנעול מגפיים גבוהים ולהתעטף ב'טערקישע טלית' רחבה, ועדיין להיות רשום על הזכות המפוקפקת של הכנסת תועבת הגויים לתוך אלפי בתים חרדיים. ולא דיברנו מילה על ההופעות שהן בניגוד לדעת הרבנים, ועל שאר תופעות הלוואי שהתרבות הזאת מייצרת.

, ר' איטשע דמן ע"ה, אביו של בעל המנגן החסידי שיבלדחט"א ר' ירמי', היה כל כולו מעולם הנגינה. הוא כבר נפטר לפני שלוש עשרה שנה, אך אני עדיין זוכר את קולו המתוק, המתנגן והמסתלסל. כשהוא היה שר את שירי דז'יקוב, אלו שהושרו בחצר הרבי בעיירת מולדתו רוזבדוב, מעיניו היו זולגות דמעות רותחות. 'כאן היה הרבי בוכה בדמעות שליש', היה אומר ובוכה אף הוא. וכשאני נזכר בכך, גם עיניי מתלחלחות מעט.

אוח, כמה זה היה מתוק. אלו היו ניגונים יהודיים אמיתיים, ניגונים שכבשו את הלב היהודי. זוהי השירה החסידית המקורית. זוהי השירה שעליה אמרו צדיקים שבכוחה לפעול גדולות. לא שירת הגויים, שאנשים בלתי אחראים העניקו לה את הכינוי המופרך והמקומם: 'שירה חסידית'.

הגיע הזמן להתאחד נגד התופעה החמורה הזאת. הגיע הזמן שהחסידים יגישו תביעת דיבה ייצוגית נגד אלו שהחליטו לכנות את הזמר הלועזי המגויר 'שירה חסידית'. וגם, הגיע הזמן לזנוח, להחרים ולנדות, את החיקויים הזולים הללו.

ואל צעירי הצאן אקרא: שובו לניגוני העיירה של פעם. לניגוני ההשתפכות, הדביקות והרגש, של חצרות האדמו"רים ושל היכלי הישיבות. התרפקו על היצירות הנפלאות הללו. עזבו את הזמרירים העלובים והריקניים האלו, את ההשתובבויות על הבמה ואת תרבות הזמר החדשה והקלוקלת, שמהיכן שלא תהפכו אותה, היא לא רק לא חסידית, אלא גם לא יהודית בעליל.

תארו לעצמכם את היהודי הפשוט מחליט שהוא שר רק את אותם שירים מקוריים, משקיע בהם את כשרונו המיוחד – והכשרון שלו הוא באמת נדיר – איזו מהפכה חיובית הייתה מתחוללת כאן. הרי בסופו של דבר, הוא לא סתם יהודי פשוט כמו שחשבתם. יש נשמה גדולה ורגישה, כשרון שלא ראינו כמותו זה דורות ויכולת מדהימה לסחוף אחריו המונים. אני רק מהרהר על כך וכבר מתחיל לקנא בגן העדן שלו.

***

ולאלו שיצטדקו ויאמרו: ומה יהא על אלו שרוצים מוזיקה אחרת וילכו בשל כך לרעות בשדות זרים? לפני שנשקע בוויכוח אם אכן זו הדרך למנוע מכשו־ לות, אקדיש להם את הסיפור האמיתי הבא:

באו פעם לרבי אחד, וסיפרו לו על יהודי מבני העיירה, שלפרנסתו הוא משחק, רחמנא לצלן, בתיאטרון העירוני. שלח הרבי לקרוא לו, ושאלו לפשר מעשיו.

"יהודי בתיאטרון – הייתכן?!"

היהודי לא התבלבל וענה: "בזכותי, היהודים שבאים לתיאטרון מתחזקים
ביהדותם".

חייך הרבי קלות, וענה לו: "צודק אתה. רק אספר לך, שלפני מספר שנים היה יהודי שחשב כמוך, וכשהגיע לשמים והתייצב לפני בית דין של מעלה, הציג את הטענה הזאת.

"הדיינים הקשיבו היטיב והציעו לו בתמורה הצעה הוגנת: 'אנו שולחים אותך לשערי גן העדן', הודיעו לו, 'רק עמוד שם ליד השער בסבלנות. ברגע שיבוא הראשון שהתקרב ליהדות בגלל המשחק שלך בתיאטרון, אתה נכנס הישר פנימה'.

"אומרים", רכן הרבי ולחש לו באוזנו, "שהיהודי עדיין מחכה שם עד היום