בעקבות תוצאות הבחירות האחרונות (לכנסת ה-25) החלטתי לערוך השוואה של נתוני ההצבעה בסבב הבחירות הראשון לעומת האחרון, בהשראת דברי חז"ל הידועים על הפסוק "עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן" (במדבר כא, כז) – בואו ונחשב חשבונו של עולם (בבא-בתרא עח ב).
הנה כמה מן הנתונים המדהימים שמצאתי:
בסבב א' (בחירות 2019, מועד א') – 'הימין החדש' קיבלה 3.22% מקולות המצביעים, מרחק של 0.03% מאחוז החסימה; בסבב ה' האחרון והמכריע – 'מרצ' מקבלת 3.16% מקולות הבוחרים, מרחק של 0.09% מאחוז החסימה.
בסבב א' – 'זהות' קיבלה 2.74% מסך הקולות ואיבדה קולות לגוש הימין; בסבב ה' – 'בל"ד' מקבלת 2.9% מסך הקולות ומאבדת קולות לגוש השמאל.
בסבב א' – 'גשר' שרפה 1.73% מן הקולות, כאשר רוב מצביעיה השתייכו לצד הימני של המפה הפוליטית; בסבב ה' – 'הבית היהודי', 'חופש כלכלי' ו'אומץ' שורפות 1.83% מן הקולות, כאשר רוב מצביעיהן משתייכים לצד השמאלי של המפה.
א' – 'כחול לבן' בראשות גנץ, לפיד, אשכנזי ויעלון, הביאה 35 מנדטים; בסבב ה' – 'יש עתיד' בראשות לפיד, ו'המחנה הממלכתי' בראשות גנץ, איזנקוט וסער, מביאות יחד 36 מנדטים.
בסבב א' – 'ישראל ביתנו', לפני שחצתה את הקווים ופתחה בקמפיין הסתה מחליא נגד המגזר החרדי, הביאה 5 מנדטים; בסבב ה' – לאחר חציית הקווים והניסיון לבנות את עצמה מחדש ולהביא קהלים חדשים, היא מביאה 5-6 מנדטים.
בסבב א' – 'יהדות התורה' הביאה 8 מנדטים; בסבב ה' – היא מביאה כמעט 8 מנדטים.
בסבב א' – המפלגות היהודיות המזרחיות והחברתיות 'ש"ס' ו'כולנו', הביאו 12 מנדטים; בסבב ה' – המפלגה המזרחית החברתית היחידה 'ש"ס', מביאה 11-12 מנדטים.
בסבב א' – המפלגות הערביות רצו בשתי רשימות נפרדות (- 'חד"ש תע"ל' ו'רע"ם בל"ד'), והביאו 10 מנדטים (6 ו-4 בהתאמה); בסבב ה' – המפלגות הערביות רצות בשתי רשימות נפרדות ('חד"ש תע"ל' ו'רע"ם'; מלבד מפלגת 'בל"ד' שלא עברה את אחוז החסימה), ומביאות 10 מנדטים (5 כל אחת).
המסקנה הברורה והבלתי נמנעת היא, שהקדוש-ברוך-הוא רצה שנהיה מעט יותר צנועים ונזכור מי באמת מנהל את העולם: במשך ארבעת מערכות הבחירות שהתקיימו בתוך שנתיים בלבד – אלוקים "שיחק" במספרים, ופעם אחר פעם הגוש המסורתי רק "נגע" בניצחון אך לא הצליח להשיג אותו.
לאחר מערכת הבחירות הרביעית, אף נראה היה, שבעולם-השקר בו אנו חיים, השקר ניצח את האמת: בנט – הנוכל הפוליטי העלוב, שעמד בראשות מפלגת 'ימינה' הקטנה והמצומקת, גנב את קולות מצביעיו, בגד בכל הערכים והאידיאלים שבשבילם נבחר והעביר אותם על מגש-של-זהב למחנה השמאל שונא הדת והמסורת; והכל – למען 'נזיד עדשים' ו'אתנן פוליטי': משרה נוצצת ומסנוורת של "ראשות הממשלה"; זאת, בסיועם והשתתפותם המלאה של שתי המפלגות ה"ימניות" 'ישראל ביתנו' ו'תקווה חדשה', שחצו את הקווים כדי להגיש מנה קרה של נקמה פוליטית טהורה, כאשר המניע היחיד של מנהיגיהם הוא – עלבון אישי גרידא. הגוש המסורתי והאמוני עבר שנה וחצי קשות מאוד – רוחנית, נפשית וגשמית.
אולם, לשקר – כמאמר הפתגם – אין רגליים; לעומת זאת, לקהל המצביעים המייצג את האמת יש רגליים, והוא עשה בהם שימוש להצבעה בבחירות. אלוקים "שיחק" פעם נוספת במספרים ובנוסחאות; ולפתע, כל הטבלאות כאילו הסתדרו להן במשבצות המתאימות, והאמת זכתה בניצחון מובהק ומוחלט.
שיכרון כוח
בימים הראשונים שלאחר תוצאות הבחירות – מחנה השמאל-מרכז נאחז בהלם משתק, לעומת מחנה הימין שהיה אפוף בתחושת אופוריה משכרת ומסוכנת. התחושות הללו גרמו לכך שהמשא-ומתן להרכבת הקואליציה היה מסורבל ומורכב ביותר, משום שכל צד במחנה המנצח רצה לאכול את העוגה בשלמותה, גם במחיר שתתפורר לפירורים…
המשא-ומתן הארוך והמתיש וקולות הפירוד והכעס שנשמעו בעקבותיו בתוך המחנה האמוני, העניקו למחנה השמאל המפורק והפצוע משב רוח מרענן ועוררו אותו מן ההלם הראשוני. מחנה השמאל החל לתקוף את הממשלה ה"משיחית-פאשיסטית" שקמה בישראל, וטען שהשתלטו עליה כוחות אפלים: אבי מעוז ("צנזורה" חשוכה על תכני החינוך), בצלאל סמוטריץ' ("פירוק" משרד הביטחון לגורמים), איתמר בן-גביר (הפיכת המשטרה ל"מיליציה" פרטית), משה גפני ("השוואת" תקציבי החינוך החרדי ועולם הכוללים והישיבות למשכורתם של הפרופסורים והטייסים…), יצחק גולדקנופף (דיור "חינם" לחרדים), שלמה קרעי ("סתימת פיות" לערוצי-תקשורת), שמחה רוטמן ואורית סטרוק (אי הענקת שירותים רפואיים ועסקיים על רקע "אפליה גזענית"), אריה דרעי ("עבריין סדרתי" ששב אל "זירת הפשע" פעם אחר פעם), וכיו"ב.
"השיבה שופטנו כבראשונה ויועצנו כבתחילה"
ואז הגיעה 'הרפורמה המשפטית', ובשמה המדויק יותר: 'התוכנית לתיקון מערכת המשפט'. היא נועדה לתקן עוול נוראי של עשרות שנים: השבת הריבונות לידי שתי הרשויות – 'המבצעת' ו'המחוקקת' – שנבחרות באופן דמוקרטי על-ידי העם; ואיזון כוחה העצום של 'הרשות השופטת' – רשות מושחתת ולא דמוקרטית שנשלטת בידי קומץ אנשים שמייצגים את מיעוט העם ו"משובטים" בשיטת 'חבר מביא חבר'. מטרה חשובה נוספת – גיוון המערכת על-ידי מינוי של שופטים מזרחיים, שמרניים ודתיים שמייצגים את רוב העם היושב בארץ-ישראל.
מערכת המשפט בישראל ביצעה בשקט ובמרמה "הפיכה חוקתית" איומה והשתלטה בדורסנות על רשויות השלטון האחרות כשהיא מעניקה לעצמה סמכויות בלתי מוגבלות לדרוס ברגל גסה את החלטותיהן, להתערב בהן ולפסול אותן, ובקיצור: לומר את "המילה האחרונה" בכל נושא ועניין. מוסדות הפרקליטות, הייעוץ המשפטי ובג"ץ, עשו יד אחת בהשתלטות עוינת על כל מוקדי קבלת ההחלטות ובכך מנעו ממוסדות השלטון הנבחרים את הכוח והיכולת לקדם ולהוביל מהלכים משמעותיים התואמים את תפיסת העולם הימנית והמסורתית של הריבון – הלא הוא רוב העם.
בנוסף, לאורך השנים הם "סימנו" את מי שהיווה איום ממשי ומוחשי על מעמדה של 'הרשות השופטת', כמו גם את אלו שקידמו תפיסת עולם ימנית-שמרנית באופן אקטיבי ואפקטיבי, ורבים מהם סולקו מן הזירה הציבורית תוך הכתמת שמם הציבורי לעד, בדמות "תפירת תיקים" סלקטיבית נגדם והאשמתם בשחיתות פוליטית או בעבירות פליליות אחרות. מרבית תיקי החקירה, כתבי האישום וההרשעות – הופנו לעבר דמויות פוליטיות מצד מאוד מסוים במפה הפוליטית…
לא זאת אף זאת – מערכת המשפט מעלה בתפקידיה המרכזיים המוגדרים בחוק: אכיפת 'שלטון החוק' והגנה על זכויות המיעוטים מדריסה שלטונית; המערכת נקטה במדיניות ברורה של "איפה ואיפה": שמירה והגנה על קבוצות מיעוט – גם כאשר הן פורעות חוק – כמו הערבים, המסתננים – לעומת התעלמות עקבית מזכויות בסיסיות ואלמנטריות של קבוצות מיעוט כמו החרדים והמתיישבים, ופעמים רבות אף רדיפה שלהם באופן אקטיבי ומכוון. הרשות-השופטת שמה את כל כובד משקלה על שמירת סגנונה וזהותה של מדינת-ישראל "הדמוקרטית", בלי לחשוש לפגיעות החמורות באופייה ובמהותה של ארץ-ישראל "היהודית".
מן הראוי להזכיר כאן את דבריו המכוננים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ב'דיון 40 חתימות' שנערך ביוזמת מפלגות האופוזיציה ב-27 בפברואר תחת הכותרת "מערכת משפט חזקה ועצמאית". בתוך הדברים אמר נתניהו: "קם כאן דור חדש של ישראלים שלא מפחד. קם כאן דור חדש שלא מתרשם ממפגני הצביעות האינסופיים בתקשורת. הדור הזה נחוש להיאבק על הערכים החשובים לו ועל מקומו בהנהגת המדינה. הדור הזה גאה במי שהוא, ואני גאה בו. הדור הזה זוקף את קומתו, והוא לא ישלים יותר עם פטרונות והדרה".
המטרות המרכזיות של הרפורמה בעיני לוין, כפי שביטא אותם בנאום שנשא ב-4 בינואר ובו הציג את עיקרי הרפורמה, הן: 'חיזוק הדמוקרטיה', 'שיקום המשילות', 'השבת האמון במערכת המשפט' ו'השבת האיזון בין שלוש רשויות השלטון'.
אגב, בנושא זה של 'אמון הציבור במערכת המשפט': במחקר שערכו סגן ראש המחלקה המשפטית ב'פורום קהלת' עו"ד אהרן גרבר ופרופסור יהונתן גבעתי נמצא, כי מאז 'המהפכה החוקתית' בתחילת שנות ה-90 חלה ירידה של כ-30 אחוזים באמון הציבור הישראלי בבית-המשפט וכי שום בית-משפט בעולם ושום מוסד בישראל לא ראו ירידה כה דרמטית באמון בהם בתקופה זו. בנוסף נשללו הטענות שהירידה באמון נובעת מנימוקים דמוגרפיים, השפעת הפופוליזם, השפעת הרשתות החברתיות המקוונות או תחילת שידורי הטלוויזיה המסחרית בישראל. מנתוני "מדד אמון הציבור ברשויות אכיפת החוק" שפרסמה 'אוניברסיטת רייכמן' עולה כי נכון לחודש מרץ 2023 – 37% מהציבור נותן אמון ב'בית המשפט העליון', ו-37% מהציבור נותן אמון ב'יועצת המשפטית לממשלה'.
על טענת המתנגדים כי "במשך השנים חלה ירידה באמון בכל שלושת הרשויות, והרשות השופטת היא בעלת האמון הגבוה ביותר", קיימות מספר תשובות פשוטות: 1. למגמה יש השפעה מכרעת, והירידה התלולה ביותר במשך השנים הללו הייתה, כאמור, באמון הציבור ב'בית המשפט העליון'. 2. שופטי העליון ייחסו לאורך השנים משקל מכריע לאמון הציבור בהם, בין השאר משום שאמון הציבור הוא הבסיס לכוחו של בית-המשפט לעומת כוחן של שתי הרשויות האחרות אשר נבחרות בידי הציבור. 3. דווקא מפאת העובדה שהרשות המחוקקת והרשות המבצעת נבחרות באופן דמוקרטי – אמון הציבור בהן נמוך, משום שהתקוות והציפיות של קהל הבוחרים מהמפלגות שהצביע להן גבוהות יחסית ופחות נוטות לגמישות ולהבנה; בנוסף לכך שאופי השיטה בישראל מוביל למצב שבו שתי הרשויות הנבחרות מורכבות ברובן ממפלגות קטנות-בינוניות, דבר המוביל להשפעה רבה שלהן ביחס לגודלן וממילא גם לתחושת חוסר-אמון ולביקורת מצד רוב הציבור שלא הצביע למפלגות הללו.
שמאל, ימין, שמאל!
אלא, שהניסיון "לגעת" בגבינה ובנקניק של אדוני הארץ האמיתיים ולהחזיר את השלטון הדמוקרטי לידי העם, הביא ל"רעידת אדמה" בעוצמה שכמוה לא חוותה מדינת ישראל מעולם. כאן הוצאו כל הקלפים, נחצו כל הקווים האדומים והשמאל החילוני-החולני התגלה במלוא כיעורו באופן שלא ייאמן: כמות הרעל, הזוהמה והצביעות שנשפכו לחלל הציבורי – הדהימה גם את הציניקנים ביותר.
אפילו אלו שחשבו שהם מכירים את השקר והצביעות של מחנה השמאל "היפה" ו"הנאור" לפני ולפנים – עמדו פעורי פה לנוכח מחזות האימה והבלהה. המחנה שהטיף במשך עשרות שנים במופע צביעות אינסופי למחנה השני בגנות אלימות וסירוב פקודה ועל כיבוד שלטון-החוק, חשף את פרצופו המכוער והמפלצתי. אין גבול שלא נחצה, אין פעולה שלא הוכשרה ואין אמירה קודמת שלא הופרה.
כל מערכות השלטון במדינת ישראל שנשלטות מאז ומעולם על-ידי ההגמוניה הפרוגרסיבית ורודפת הדת, עשו יד אחת כדי לעצור את המהלך החשוב ביותר שניסתה לקדם ממשלת ימין אי פעם, מאז עליית הימין לשלטון לפני כ-45 שנה – בשנת 1977. "רפורמת המשילות" – הפכה אפוא ל"מבחן המשילות" האולטימטיבי של הימין: האם הימין יודע רק לשאת נאומים, לזרוק סיסמאות, לזכות באמון העם ולנצח בבחירות – או שהוא מסוגל גם לשלוט ולמשול בשטח, הלכה למעשה.
מערכות התקשורת, האקדמיה, הכלכלה, הביטחון, התרבות, הרפואה והפקידות הבכירה בשירות הציבורי בישראל, התאחדו כולן במטרה אחת: שימור כוחה העצום של המערכת החזקה מכולן – מערכת המשפט, שמצד אחד היא אינה עומדת לבחירה דמוקרטית ומן הצד השני בכוחה 'לכופף' להחלטותיה את שתי הרשויות האחרות. כמו "תמנון" רב זרועות לפתו שמונת הכוחות הללו את אזרחי ישראל בגרונם, בניסיון להכריח אותם להמשיך ולציית לכל אשר יקבעו ויצוו, ולא – רע ומר יהיה גורלם וגורל מדינתם היקרה.
תגובת "השליטים הלבנים" העבירה מסר ברור ונחרץ: "אנחנו לא פטריוטים של מדינת ישראל; אנחנו הפטרונים של 'ישראל השנייה'! וברגע שתעזו – יצורים חשוכים, בורים ונבערים – לנסות להזיז לנו – היפים, הנאורים והחכמים – את הגבינה ה"לבנה", אנו נילחם במדינה ובכל הקדוש והיקר לה בכל כוחותינו! אנחנו נעמיד אותה בסיכון קיומי ומיידי ונשמיד את כל מה שנבנה בה במחיר דמים עצום במשך כל השנים! כי אנו השליטים – לשלטון נולדנו, וכך גם יישאר לעד! ואתם – כל אלו שלא חושבים כמונו – לעולם תמשיכו להיות נתיננו השפלים והפחותים, אזרחים סוג ב' במקרה הטוב!!!…"
הם קעקעו את כל היסודות שעליהן מושתתת חברה דמוקרטית נורמטיבית – כיבוד הכרעת הרוב בבחירות, מתן לגיטימציה מינימלית לנבחרי הציבור לממש את רצון רוב העם, וכמובן – הידברות מיידית להשגת פשרה הוגנת, ללא איומים וללא הצבת תנאים מוקדמים.
כל המסכות והכפפות הוסרו
בתחילה הוגדרה 'הרפורמה לתיקון מערכת המשפט' בפי המתנגדים לה: "המהפכה המשפטית". בהמשך הם הקצינו וכינו אותה "ההפיכה המשטרית". מכאן ההתבטאויות הלכו והסלימו עד שהגיעו לאמירות כמו "אנחנו בדרך לרפובליקת-בננות" ו"אנחנו כבר בדיקטטורה מלא-מלא".
בתחילת הדרך, "אנשי-המהפכה (החוקתית)", נשיאת העליון אסתר חיות, נשיא העליון לשעבר אהרן ברק ודומיהם, החלו בזעקות שבר מלאכותיות של "הקוזק הנגזל" ונשאו נאומים נוטפי שנאה, שטנה, רעל, הרס וארס, כנגד מקדמי השינויים המתבקשים במערכת.
מכאן החל מחול-שדים מחריד מבית היוצר של כלי-התקשורת בשיתוף גופי האקדמיה והכלכלה: מסע תעמולה ותבהלה מבחיל על כך ש"סוף המדינה" בפתח, והנה הנה – אנו הופכים ל"דיקטטורה" בסגנון טורקיה ואיראן. "מומחי" כלכלה מטעם גויסו כדי להסביר את הנזקים הכלכליים העצומים שייגרמו לכלכלת ישראל בעקבות הרפורמה עד שתעמוד בפני קריסה. אמרו, ואף עשו: חברות עסקיות רבות – בדגש על חברות הייטק, החלו בהוצאת כספים מהמדינה ובעידוד חברות ואנשים פרטיים מהארץ ומהעולם למשוך את כספם והשקעותיהם מישראל ולהעבירו למדינות אחרות. BDS – תוצרת כחול-לבן, בדגש על הלבן…
הדיבורים והמעשים הללו אכן חוללו נזק כבד וגרמו להפסדים של עשרות מיליארדי שקלים. גם נגיד בנק ישראל אמיר ירון הצטרף ל"מסיבה" וחיבל בכלכלת המדינה, תוך שהוא מעניק ראיון תמוה ביותר לרשת CNN האמריקאית ובו הוא מפחיד משקיעי חוץ ומדינאים מהעולם מן ההשלכות הכלכליות ה"חמורות" של הרפורמה.
גורמים פנימיים החלו להשחיר את פניה של מדינת ישראל ושל ראשיה בכל העולם, מה שחולל נזקים כבדים ליחסי החוץ של ישראל בעולם. [בהקשר זה, נכון לצטט את דבריו של ג'וש האמר, עורך הדעות של המגזין האמריקאי השמאלי-ליברלי 'ניוזוויק', שפרסם מאמר תמיכה ברפורמה ותקף את התנגדות הקהילה הבינלאומית: "כמו כלב שאוכל את הקיא של עצמו, לאליטות המתנשאות של מה שנקרא 'הקהילה הבינלאומית' יש קיבעון מוזר – באופן קבוע, ממש כמו שעון, הן תמיד מוצאות דרך לבקר מדינת לאום אחת קטנטנה. המדינה הזו, כמובן, היא מדינת היהודים המודרנית, הלא היא מדינת ישראל. אין אף מדינה אחרת על פני כדור הארץ שזוכה לזלזול וביקורת חריפים באופן כה לא פרופורציונלי מידי אותם אדוני המוסר מטעם עצמם. המהומה הנוכחית היא רק הביטוי האחרון של ההתמכרות הבלתי פוסקת של אליטות אלה להשפיל את היהודים. הפעם היא לובשת צורה בדמות הוויכוח הסוער על תוכנית הרפורמה השיפוטית החדשה של ממשלת נתניהו […] למרות הגינויים הרפלקסיביים של אלו שלכאורה מודאגים מחוסנה של הדמוקרטיה התוססת בישראל, תוכנית הרפורמה תחזק באופן מהותי את הדמוקרטיה הממשית במדינה על ידי החלשת המשפטוקרטיה"].
מדינות שונאות ישראל, אילי-הון רודפי דת ויהדות וארגונים אזרחיים-פוליטיים – שילבו כוחות והזרימו מאות מיליוני שקלים (!) לקיום הפגנות ומחאות נגד הרפורמה. זאת בנוסף לקמפיין ההטיה וההטעיה החינמי של התקשורת הישראלית, המסחרית והציבורית, שכלל – הדהוד ועידוד בלתי פוסקים למסרים של מובילי המחאות; תמיכה גורפת ובלתי מסויגת בכל פעולה והתבטאות של האופוזיציה ומתנגדי הממשלה והקואליציה; יצירת תחושות של ייאוש, כאוס ואובדן-שליטה; מסע דה-לגיטימציה ודמוניזציה לחוקיות הממשלה ולמהלכיה; ייזום מחאות "עממיות" ו"ספונטאניות" וסיקורן המקיף, הצמוד והמחבק 24/7; פרסום סקרי-דעת-קהל שקריים ומגמתיים; החלשת ופירוק גוש הקואליציה מבפנים, בעיקר בתוך מפלגת השלטון 'הליכוד'; ועוד ועוד.
מצד אישים בכירים ממובילי המחאה – בהם יאיר לפיד, בוגי יעלון, אהוד אולמרט, אהוד ברק, יאיר גולן, רוני אלשיך, רון חולדאי, רם בן-ברק, אביגדור ליברמן, דן חלוץ, רביב דרוקר, רונן צור, דוד חודק, זאב רז, גיורא חמיצר ורבים נוספים – נשמעו אמירות מזעזעות ומחרידות: השוואת מובילי הרפורמה המשפטית ל"נאצים"; "ניבוי" סופו הטראגי של "הדיקטטור" נתניהו ומשפחתו; הצהרות על "מלחמת א(זר)חים" קרבה וממשמשת לבוא; קריאות ל"מרי אזרחי" ו"מרד מיסים"; איומים ב"סירוב פקודה"; ועוד שלל אמירות והתבטאויות איומות. תגובת האופוזיציה ומנהיגי ההתנגדות נעה בין – תמיכה מלאה, תמיכה חלקית והסתייגות רופסת.
בעניין זה חשוב להזכיר, כי רבים ממנהיגי המחאה הוקאו והוקעו מתוך המערכת הפוליטית בשל חוסר תמיכה ציבורית; כעת מצאו להם אותם רודפי שררה ושלטון את הדרך חזרה למוקד העניינים, בדמות "מאבק על אופייה הדמוקרטי של המדינה", תוך הגשמת מאוויים האישי והפרסונאלי – נקמה בנתניהו ובתומכיו שניצחו אותם באמצעים פוליטיים לגיטימיים וכשרים בזירה הפוליטית וגרמו להם להיפלט ולהיזרק ממנה בבושת-פנים.
בל נשכח גם, שרבים רבים מהמתנגדים החריפים והנחרצים ביותר לרפורמה המשפטית כיום, הביעו בעבר הלא כל-כך רחוק תמיכה מפורשת ונלהבת בסעיפים מרכזיים שלה, וחלקם אף הציבו אותה כעומדת בראש סדר העדיפויות מבחינתם. מבין התומכים המובהקים בעבר בחלקים מהרפורמה, או בכולה, ניתן למנות את האדונים הבאים: נפתלי בנט, איילת שקד, גדעון סער, זאב אלקין, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן ובוגי יעלון.
אם לתמצת במשפט את אירועי החודשים האחרונים, הייתי אומר כך: הבחירות הובילו ל'זריקת (מפלגת) מרצ וניצחון מחנה הימין; ההפגנות לעומתן נתנו 'זריקת מרץ' לשמאל הגווע… צרחות ה"ד-מוק-רט-יה" שהפכו לסמל המחאה, חיפו על שיטות הפעולה האמיתיות של ראשי המחאה: "ד-מ-גוג-יה" ו"ד-מו-ני-זצ-יה"! כי ב"ד-מו-גרפ-יה" – שמשקפת את המציאות האמיתית – הם קצת פחות חזקים…
"עריצות המיעוט" של אנשי השמאל שטופי השנאה והקנאה לא הסתיימה בזאת. סתימת-פיות והשתקת-דעות של אנשי ימין התרחשה במלוא כיעורה: עיתונאים מהצד "הלא נכון" פוטרו או אולצו להתפטר מתפקידם. אנשי הייטק ואקדמיה דיווחו על תחושות חמורות של "כפייה" במקומות עבודתם. ראשי חברות עסקיות, מנהלי גופים אזרחיים, אישי תרבות ורוח ומובילי דעת קהל – שסירבו להצטרף לקמפיין ההסתה והשנאה, הוכפשו והוקעו אל עמוד הקלון בראש כל חוצות. התבטאויות שלא התאימו ל"דף המסרים" – צונזרו והועלמו.
העדר החילוני המוסת דהר במלוא המרץ לעבר הרס ואובדן מוחלטים: ביטויים הזויים כמו התנגשות-רשויות, משבר-חוקתי, מלחמת-אחים וקריסת שלטון-החוק בישראל – נשלפו מהבוידעם ועברו היישר ממדפי 'הדימיון' אל חלונות התצוגה הקדמיים של המציאות המוחשית והעגומה.
נשיא מדינת ישראל יצחק הרצוג – יריבו הפוליטי המר של נתניהו בעבר – ביצע "פיגוע" במגעים לפשרה, בכך שהציג עצמו בתחילה כדמות ממלכתית וניטרלית ואז תפס צד פוליטי מובהק ושב אל זרועותיו המחבקות של השמאל הפרוגרסיבי.
ואז, התרחשה קפיצת מדרגה מסוכנת ותקדימית ביותר: אנשי מערכות הביטחון – טייסים, אנשי מודיעין ומחשוב, קציני סיירות מובחרות ורופאים, החלו באי התייצבות במערכי ההתנדבות והמילואים ובאיום ממשי של 'סירוב פקודה' ברגע-האמת ביום-פקודה. הם ביצעו "הפיכה צבאית" דה-פקטו, תוך שהם "חוטפים" את מדינת ישראל ולוקחים אותה כ"שבויה" לגחמותיהם ולדעותיהם הפוליטיות.
ראשי המערכות השלטוניות שכפופות לממשלה, ובכללם ראשי המנגנונים הביטחוניים – המפכ"ל קובי שבתאי, ראש המוסד דוד ברנע, ראש השב"כ רונן בר, הרמטכ"ל הרצי הלוי ושאר ראשי זרועות הצבא וגופי הביטחון – ולבסוף גם שר הביטחון יואב גלנט, גילו רפיסות וחולשה בלתי נתפסים לאירועים האיומים [בתור הלצה עצובה ניתן לומר, שכאשר מציצים ברשימת ה'ביטחוניסטים' הבכירים בדימוס ובהווה כדוגמת שאול מופז, בוגי יעלון, בני גנץ, יאיר גולן, יואב גלנט, הרצי הלוי ודומיהם, עולה השאלה הבאה: האם אנמיה, עייפות, חוסר כריזמה ועילגות – הם תנאי הסף הבסיסיים להיות רמטכ"ל או שר-ביטחון בישראל?! אולי כדאי לעבוד קצת על הביטחון העצמי לפני שפונים לטפל בביטחון הלאומי…].
היועצת המשפטית לממשלה – או אולי בשמה המדויק יותר: 'הרועצת המשפוליטית' – גלי בהרב-מיארה ושופטי בג"ץ קבעו, תוך 'ניגוד עניינים' עצום שאין כמוהו, שורה של פסיקות והחלטות שערורייתיות ביותר: פסילת אריה דרעי מלשמש כשר, פעולה שלדעת רבים היוותה עונש על הצהרת לוין ורמז מאיים לעתיד; נטרול ראש הממשלה נתניהו מכל עיסוק פומבי ברפורמה; איומים על הוצאת נתניהו ל'נבצרות'; רמזים גסים על פסילת חוקי הרפורמה והובלה ל'משבר חוקתי'; איסור גורף על שרת ההסברה גלית דיסטל-אטבריאן להשתמש בתקציב המשרד לצורך הסברת הרפורמה לציבור הרחב התועה והטועה; ניטרול השר לביטחון לאומי איתמר בן-גביר מן היכולת לנהל את המשטרה על-פי מדיניותו וביטול החלטות מנהליות שלו; מניעת שר האוצר בצלאל סמוטריץ' מלפנות ל'בית הדין לעבודה' כדי להוציא צו-מניעה מיידי נגד השביתה הפוליטית והבלתי חוקית שהכריזו גופי 'ההסתדרות'; ועוד.
סיכום ב"משפט" אחד: אנחנו חיים ב'דמוקטטורה' (- דמוקרטיה דיקטטורית)
הימין נתפס לא מוכן. הם הצליחו לבלבל רבים מהזרם המרכזי והמתון בציבור, כולל אנשי ימין מהעם ואף רבים מקרב מפלגת השלטון. [במאמר המוסגר: לרבים מהשמאל יש נטייה מובנית להתלונן על "התקרבנות" של הימין, בלי להודות בכך שזו בדיוק אחת משיטות הפעולה הנפוצות והשימושיות שלהם בכל המישורים: לבכות וליילל על כל מה שזז, בפרט אם הוא זז מצד ימין… קוראים לזה "חוסר מודעות עצמית". ובהקשר זה, אנשים שאין להם עמוד שדרה ערכי ואידאולוגי יצוק ואיתן נוטים לפתח אג'נדה שמבוססת בעיקר על 'דמוניזציה' של קבוצות אחרות שכן מחזיקות בתפיסת עולם חזקה ומגובשת כדי לתת איזושהי הרגעה לתחושת הריקנות שהם חווים ומרגישים. הייתי ממשיל זאת – לאדם מכוער שהתבייש להסתכל על עצמו בַּמַּרְאָה, ומרוב קנאה הוא הלך ושבר אותה על הפרצוף של חברו בעל הפנים הנאות ואז קרא ב"בהלה" מעושה ומאוסה: "אוי, אתה נראה נורא! כמה טוב שהמראה שבורה ואינך יכול לראות את עצמך…"; אחת הבעיות הגדולות של מחנה הימין – שהוא אימץ לעצמו קווי התנהגות מוסריים על בסיס הטפות השמאל בלי שיבין שההטפות הללו אינן "אמצעי" לשיפור הימין אלא הן בעצמן ה"מטרה" – להשחיר, להשמיץ ולטנף את כל המחנה].
חדשות לבקרים החלו להתפרסם 'מתווים' חדשים. אגב, המתווה ה"מרוכך" האחרון שהוצג על-ידי לוין-רוטמן הזכיר מאוד את היהדות הרפורמית: מייצג בעיקר את היהדות באמריקה ומיעוט שולי בישראל, היהדות שעם השנים הולכת ונעלמת; מנסה לשוות לעצמו חזות יהודית-שמרנית, אך מאמץ כמעט לחלוטין את הדעות הליברליות-פרוגרסיביות; ובעיקר: למרות כל הוויתורים – שונאי ישראל לא מרוצים ממנו… מעתה, אולי במקום לומר 'הרפורמה המשפטית', יש לומר – 'המשפט הרפורמי'!…
על אירועי 26-27 במרץ, שעות לפני שהיה אמור לעבור החלק הראשון של הרפורמה, החוק לשינוי 'הרכב הוועדה למינוי שופטים', לא נרחיב במסגרת זו. רק בקצרה נסכם את האירועים המרכזיים: שר הביטחון האפרורי – ה'חתרן' הוותיק – סליפי-גלנט קרא לעצור את החקיקה, מה שהוביל את ראש הממשלה נתניהו להודיע על כוונתו לפטר אותו; בתגובה להודעת ראש הממשלה – יצאו עשרות אלפי מפגינים לרחובות והבעירו אותם שעות ארוכות, ופורעי-חוק אנרכיסטיים פרצו את הגדרות בבית ראש-הממשלה שברחוב 'עזה' בירושלים והתעמתו באלימות עם המשטרה (מה שהזכיר לרבים את "ההסתערות על גבעת הקפיטול" בארה"ב והפך את הרחובות שליד מעון ראש-הממשלה ל"עוטף (רחוב) עזה"…); אוניברסיטאות ואקדמיות הודיעו על שביתה וראשי רשויות מקומיות הודיעו על שביתת-רעב מול 'משרד ראש הממשלה'; למחרת, הכריז יו"ר ההסתדרות ארנון בר-דוד לצד יו"ר נשיאות המגזר העסקי דובי אמיתי ובכירים נוספים במשק, על שביתה כללית במשק – פעולה דורסנית ביותר ובלתי-חוקית בעליל – עד לעצירת החקיקה ובקריאה שלא לפטר את גלנט; אל השביתה הצטרפו – 'מרכז השלטון המקומי' (המאגד את כל העיריות והמועצות המקומיות בישראל) בראשות חיים ביבס, 'רשות שדות התעופה' בראשות פנחס עידן, 'ההסתדרות הרפואית' בראשות ציון חגי, 'הסתדרות האחיות' בראשות אילנה כהן, פרקליטי המדינה, חברות מסחריות רבות ועוד. בהמשך היום עלו בימין קולות התומכים בהשהיית החקיקה, ולעומתם עלו קולות המתנגדים בחריפות לעצירתה.
צבר האירועים אילץ את ראש הממשלה להודיע על השהיית – בתקווה שלא השעיית – החקיקה עד למושב הבא של הכנסת, כדי לתת זמן לנסות ולהגיע להסכמה רחבה על הרפורמה.
רֹאשׁ יְמִינִי נִשֵּׂאתָ
אולם, בעקבות ההתפתחויות האחרונות, אירע שינוי חיובי אחד: הציבור הרחב התומך בממשלה וברפורמה החל סוף-סוף להתעורר, בהבנה ש"אם לא עכשיו – אימתי", ויצא בגל מחאות נגדי בדרישה חד-משמעית להמשך קידום הרפורמה. עוד בערב השהיית החקיקה נערך מפגן תמיכה מרשים ביותר של הימין מול 'בית המשפט' ו'הכנסת' בירושלים שבו השתתפו למעלה מ-100,000 איש שקראו להמשיך בקידום הרפורמה. מספר ימים לאחר מכן התקיימה בתל-אביב הפגנת תמיכה נוספת בהשתתפות רבבות מפגינים, שבמרכזה "צעדת החירות" מ'מוזיאון תל אביב' לעבר רחוב 'קפלן', מעוז ההפגנות נגד הרפורמה.
בהמשך הודיעו יוזמי המחאות על קיומה של "הפגנת המיליון" בעד הרפורמה, שתערך בירושלים למחרת 'יום העצמאות'. רק כדי להבין את עומק הפער בין מארגני המחאות נגד הרפורמה לבין מארגני ההפגנות בעדה, נצטט מדבריו של ברל'ה קרומבי, העומד בראש "יוזמת תקומה 2023" ומשמש כאחד מראשי מובילי העצומות והפגנות התמיכה ברפורמה המשפטית: "אנחנו לא מתכוונים לצאת להפגנות בימים – יום השואה, יום הזיכרון וחג העצמאות – יום חגה של מדינת ישראל. אנחנו נכבד את זכרם של הנופלים, נכבד את ששת המילונים שנספו בשואה ונכבד את יום חגה של המדינה. לא נישאב לפרובוקציה של מתנגדי הרפורמה שרוצים לחרב את הימים הקדושים האלו ולהרוס את שארית הקונצנזוס הישראלי והימים הקדושים של מדינת ישראל".
ואנו, אין לנו אלא לסיים במילים השרירותיות והנצחיות: "אנחנו מאמינים בני מאמינים, ואין לנו על מי להישען – אלא על אבינו שבשמיים!". כי האמת, סופה לנצח, גם אם הדרך לפעמים ארוכה.
אין פה ניצחון ימין מהלא מובן ?? מי ששולט במדינה פה זה הבגץ ומערכת המשפט אין פה ניצחון ימין !!
הכתבה הכי מחכימה שקראתי בחודשים האחרונים!!
כשקוראים על כל האירועים באופן מרוכז זה פשוט מחריד.
אהבתי במיוחד את הביטוי "דמוקטטורה". צריך להציע אותו לאקדמיה ללשון העברית.
אני מציע, שמדינות המוגדרות באופן רשמי כדמוקרטיות אך מנוהלות בפועל גם בידי חונטות דיקטטוריות (-כמו ישראל) ייקראו "דמוקטטורה", ומדינות המוגדרות דיקטטוריות אך יש בהן אלמנטים דמוקרטיים (-כמו סוריה) ייקראו "דיקטוקרטיה".