כמידי תשעה באב, אני חוזר במוחי ובליבי אל הגירוש מגוש קטיף.
אל אותם ימים נוראים של אב תשס"ה, של אחים שהפנו עורף, של תחושה שהמדינה הפכה לאויבת, של התגייסות רבתי של כל מערכות השלטון לרמוס ולדרוס.
התחושה הזו הובילה רבים מסביבתי הקרובה, וגם אותי, לתחושה קשה של ייאוש מהמדינה ומחלקים מסויימים מהעם.
שתי תובנות אני מביא איתי מהחוויה הזו.
האחת: לא משנה עד כמה נכון הצעד שאני רוצה לקדם, לא אשכח ולא אזלזל אף פעם במי שהמדיניות פוגעת בו.
השנייה: שכשם שהציבור שאני חלק ממנו, וגם אני אישית, השתקמנו אל מול עוול שאין שני לו, ומצאנו את הדרך לקחת את הכאב והתסכול למקומות של עשיה והשתלבות, גם מי שהשבוע הזה היה עבורו שבוע עצוב, ימצא את הדרך, אם הוא רק רוצה, לפעול ביחד להמשך הבניין המפואר הזה שנקרא מדינת ישראל.
קשה לי מאוד להתייחס לפחדים שאני משוכנע שאין להם סיבה אמיתית, אבל יש חששות שגם אני יכול להתייחס אליהם ולהבין אותם.
אנשים שחוששים שכל נטל המדינה יהיה עליהם והוא יילך ויגבר בגלל השותפות הנמוכה של הציבור החרדי בשוק העבודה ובשירות הצבאי.
אנשים שחוששים מכח רב מדי בידיים של דמויות קיצוניות, או שהם מזהים כקיצוניות.
אנשים שמפחדים משלטון לא מרוסן שפועל בשרירותיות ובשחיתות.
לא רק שאני מבין את החששות הללו. לחלקם הגדול אני שותף בעצמי.
אבל החשש הזה לא גורם לי לרצות לשבור את הכלים, אלא דווקא לנסות לייצר שיח והקשבה.
החשש הזה הוא שגרם לי בתוך השבועות המטורפים והלילות הלבנים שרדפו זה את זה, להקדיש עשרות שעות לפגישות ולישיבות עם כל מי שרצה לקדם פיתרון בהסכמה.
ישבתי עם אנשים מ"אחים לנשק" ועם חברי כנסת מהאופוזיציה, ועם פרופסורים למשפטים ועם כל מי שהיה מוכן לשבת ולנהל שיח אמיתי, ללא מצלמות, כדי שנוכל להסיר חששות, לשבור מחיצות, לחשוב מחוץ לקופסא ולהגיע למשהו מוסכם.
ואני מודה, נכשלתי בזה.
זה לא משנה מי אשם. זה לא משנה היכן שוכנת הסרבנות.
התוצאה שאני רציתי, של תיקון החוק בהסכמה רחבה, לא התקבלה.
ואני מתחייב כאן ועכשיו, בזוכרי את חורבות גוש קטיף הפיזי, ובזוכרי את חורבות הלב שלי ושל חבריי, שלמרות שנכשלתי, לא אפסיק לנסות.
אני אמשיך לנסות בכל דרך להגיע להסכמות רחבות על התיקון שכולנו מבינים שהוא כה נדרש. ואמשיך להשקיע בכך את כל הזמן והאנרגיה הנדרשים.
ועוד משהו:
השבוע התראיינתי לאחד מכלי התקשורת ונשאלתי שם מה השלב הבא.
תשובתי הייתה שאני מקווה מאוד שאת השלב הבא נקבע ביחד, קואליציה ואופוזיציה, בהסכמה ובהידברות.
הכותרת שאותו אתר העלה הייתה:
רוטמן "מקווה מאוד שהמהפכה תימשך"
אני בטוח שגם בצד השני יש הרבה מאוד אנשים שמקווים מאוד שתהיה הידברות אבל תקשורת חסרת מצפון מעוותת גם את דבריהם, כפי שעיוותה את דבריי.
אבל אפילו לסיפור הזה יש סוף טוב. פניתי לעיתונאי מאותו כלי תקשורת, שדאג לתקן את הכותרת השקרית והמפלגת ולשים את הכותרת האמיתית.
גם את המאבק הזה, נגד הפלגנות והכותרות המשסעות, אני לא מתכנן להפסיק לנסות.
לא תהיה מלחמת אחים, כי לא נפסיק לנסות לאהוב זה את זה.
אדון רוטמן השמאל רואה את החשבון נפש שלך כפיתולי נפש של אחוז תסמונת שטוקהולם, לא יודעים להעריך כנות כי מבחינתם אתה עבד וזה מה שעבד אמור לעשות להתנצל שחשב להמרות את פי אדונו.
הכותרת מעוותת את דבריו של רוטמן.
הוא לא כתב שהחשש הוא של האנרכיסטים.
למעשה לחשש הזה שותפים הרבה חילונים ודתיים לאומיים, גם כאלה שאינם אנרכיסטים.
הם לא צריכים ולא רוצים שנשתלט על הכבוד שלהם, הצבא ושוק העבודה… הבעיה שלהם הליכותינו והשקפותינו…
ועל זה נילחם ולא ניתן להם
אפשר להגיע להסכמות אבל הבעיה היא קומץ קיצוני בשמאל ששם לו למטרה להפיל את הממשלה ולכן הוא לוחץ על האופוזיציה לא לקבל שום פשרה אלא להמשיך לדהור להרס המדינה.
החשש של הציבור הזה (ומקוה מאד שהוא שרוטמן לא בין 'החוששים' האלו) הוא מהערכים שהציבור החרדי מייצג ומהמחוייבות לשמירת התורה ומצוותיה – ולא "מהשותפות הנמוכה של הציבור החרדי בצבא ובשוק העבודה"
יפה אמרת!
תתבייש לך בתור אחד שיש לו אח חרדי אתה מפנה שוב את האש כלפי החרדים???! אין ספק שההתערבבות של כמה מהמזרחי עם המדינה שיבשה את דעותיהם ואמונתם בסוף תמיד יגיע הבנט התורן