השיעור השבועי: פרשת מטות מסעי • הרב נתנאל אביסרור

ערב שבת שלום ומבורך לכולם

פרשת מטות מסעי

יהי רצון שבין המצרים הזה וט באב יהפך לנו לששון ולשמחה תשועה באב וניצחון גדול על כל אויבנו ומבקשי רעתינו וישועה והצלה לנו ולכל ישראל בכל מקום שהם ולא יישמע עוד שוד ושבר בארהק ולא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם וניגאל בחסד וברחמים בשובה ונחת כי בשמחה תצאו… אמן ואמן

פרשת מטות נקראת לעולם בימי בין המצרים.
סופם של ימים אלו ליהפך ל"ימים טובים וימי ששון ושמחה" (רמב"ם סוף הלכות תעניות); ועניין זה בא לידי ביטוי בשלושת הנושאים של פרשתנו.
פרשת נדרים – מדובר בה על האפשרות של הפרת נדר, דהיינו שלא מוכרחים להתנתק מענייני העולם (על-ידי נדר), אלא יש בכוחנו להעלותם ולהופכם לקדושה.
מלחמת מדיין – מסופר על חלוקת השלל של מדיין והכשרתם של כלי מדיין, כלומר, טהרת השלל והעלאתו לקדושה.
נחלת בני גד ובני ראובן – שבטים אלו העדיפו את עבר הירדן בגלל היותה ארץ מקנה, ורצו להיות רועי צאן, הרחק משאונה של עיר והעולם; אך משה הבהיר להם שעיקר העבודה היא המלחמה בחומריות העולם כדי לבררה ולזככה, "האחיכם יבואו למלחמה ואתם תשבו פה".
(לקוטי-שיחות, בין-המצרים תשמ"ז).

פרשת מטות
בדורות הראשונים קראו לפרשתנו בשם "ראשי המטות" (ראה רמב"ם ב"סדר תפילות"), ואילו בדורות האחרונים נהגו לקרוא לה "מטות".
טעם הדבר:
"מטות" רומז לתקיפות ולנחישות שיש בכל נשמה, ובלשון החסידות – ה"איתן" שבנשמה. שכן מטֶה הוא ענף שאינו מחובר לאילן, ולכן הוא קשה וחזק. בדורות הראשונים נתגלתה בחינה זו אצל יחידי סגולה בלבד, "ראשי המטות"; ואילו בדורות האחרונים, כאשר חושך הגלות כפול ומכופל, ועל כל צעד ושעל יש קשיים ומניעות – מתגלה בחינה זו אצל כל יהודי.
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 382).

וידבר משה אל ראשי המטות (ל,ב)
ההכרעה במה לנדור ובמה טוב שלא לנדור חייבת לבוא דווקא מנשיא – "ראשי המטות". שכן, הנודר נדר ומפריש את עצמו מדבר מסויים עושה כן בגלל חששו שההתעסקות באותו דבר עלולה להורידו מדרגתו. ומכיוון שעניין זה אינו שווה לכל נפש, אלא הוא תלוי במצבו האישי המדוייק של כל יחיד ויחיד, מובן שההחלטה הסופית צריכה לבוא מנשיא; רק הוא בכוחו לקבוע בבירור אם עבודה זו מתאימה לאדם מסויים זה, אם לאו.
(לקוטי-שיחות, כרך ב, עמ' 693).

וידבר משה אל ראשי המטות (ל,ב)
מדוע נקט הכתוב "מטות" ולא "שבטים"?
מטה הוא ענף קשה וחזק, שנפרד מן האילן, ואילו שבט הוא ענף המחובר עדיין לאילן, שהוא רך. לעניין נדרים דרושה בחינת "מטות" דווקא, שכן הנודר נדר מקדש את עצמו במותר לו ומתנזר גם מדברים המותרים, ועבודה זו דורשת תקיפות ונחישות.
(אור התורה במדבר עמ' א'שא).

זה הדבר אשר ציווה ה' (ל,ב)
כשיהודי עוסק בתורה – הוא עוסק ממש באותו דבר עצמו שציווה ה' למשה בסיני.
(לקוטי-תורה במדבר עמ' פב).

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)
בן י"ב שנה ויום אחד נדריו נבדקין (ספרי).
מה נשתנה עניין הנדרים משאר מצוות התורה, שמתחיל כבר בגיל של מופלא סמוך לאיש?
אלא הנדר נועד להוסיף פרישות על מה שאסרה תורה, בחינת "משמרת למשמרתי". דבר זה הוא הכנה הכרחית לקיום התורה, שהרי בלעדו עלול אדם להיות "נבל ברשות התורה" ר"ל.
(לקוטי שיחות כרך ב עמ' 693).

איש כי ידור נדר לה' (ל,ג)
האומר פירות אלו עליי קורבן… הרי אלו אסורין עליו, מפני שאפשר שיידור אדם קורבן ויעשה בהמה שהיתה חול קורבן ותאסר. אבל האומר פירות אלו עליי… כבשר חזיר… אין כאן נדר, שאי-אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר (רמב"ם הלכות נדרים פ"א)
האומר פירות אלו עליי קורבן מעלה את הפירות לשורשם, שהוא נעלה יותר משורש האדם (על-פי הכלל "כל הגבוה יותר יורד למטה יותר"), ולכן הם נחשבים כקודשים לגביו. אבל האומר פירות אלו עליי כבשר חזיר, אין כאן נדר, שכן אין בידו הכוח להורידם מהיתר לאיסור.
(אור-התורה במדבר עמ' א'שכו).

לא יחל דברו (ל,ג)
לא יעשה דבריו חולין (רש"י).
אסור שדבריו וענייניו הגשמיים של האדם יהיו חולין; גם ענייני החול של יהודי חייבים להיות "חולין שנעשו על טהרת הקדש".
(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 108).

ככל היוצא מפיו יעשה (ל,ג)
מסופר על אחד מגדולי הרבנים החסידיים של הדור הקודם, שבראשית שנות כהונתו כרב השתתף פעם בסעודת מצווה, וטעם מן הכיבוד שעל השולחן, אך שכח לברך תחילה על העוגת ה'לעקאח' [=עוגת דבש] שהיתה על השולחן, כדין. אחד מחברי הקהילה, שהבחין בכך, שאל את הרב לפשר הדבר. הרב הצעיר, שהתבייש לומר את האמת, ענה: "אני נוהג שלא לאכול לעקאח".
ומאז, עד יומו האחרון, לא בא 'לעקאח' אל פיו, שהרי הוציא מפיו שאינו אוכל 'לעקאח'…
(מפי השמועה).

לתת נקמת ה' במדין (לא,ג)
ואילו בפסוק הקודם נאמר "נקמת בני-ישראל".
אומר הר"ר לוי יצחק ז"ל, אביו של כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
הקב"ה מדקדק בכבודם של ישראל יותר מבכבודו, ולכן אמר שהמלחמה היא "נקמת בני-ישראל"; ואילו משה מדקדק יותר בכבודו של מקום, ומבחינתו אין כאן אלא "נקמת ה'".
(לקוטי לוי יצחק ב עמ' שעז).

לתת נקמת ה' במדיין (לא,ג)
שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י).
צא ולמד כמה גדולה חיבתן של ישראל לפני המקום. שהרי מדובר בנקמתם של אלו שמתו (אם במגפה, אם באמצעות דייני ישראל) בעוון בנות מדיין ובעוון עבודה-זרה; ועל יהודים אלו אומר הכתוב שהעומד כנגדם כעומד נגד הקב"ה!
(שיחת שבת פרשת מטות תשל"ד).

ואשה כי תדור… בנעוריה (ל,ד)
"אשה" – היינו כנסת ישראל.
"בנעוריה" – היינו בתחילת העבודה, ככתוב (ירמיה ב) "זכרתי לך חסד נעוריך".
"ואשה כי תדור… בנעוריה" – בתחילת העבודה, כאשר האדם מתאווה לענייני העולם אלא שהוא מבטל את רצונו לרצון קונו, בחינת "אתכפיא", הוא זקוק לנדרים ופרישות.
"ואם היו תהיה לאיש" – אולם כאשר הוא מגיע לבחינת "אתהפכא", שאין לו אלא רצון אחד לאביו שבשמים, אזי "והפר את נדרה" – שכן בכוחו לעסוק בענייני העולם ולבררם.
(לקוטי תורה במדבר עמ' פג).

נקם נקמת בני-ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך (לא,ב)
מה הקשר בין מלחמת מדין למשה רבנו?
שכן "מדין", מלשון מדון ומריבה, רומז לפירוד לבבות ושנאת חינם. ומהי שנאת חינם? שהאחד שונא את השני לא בגלל שהזיק לו וכיוצא בזה, אלא בגלל שהישות שלו אינה סובלת את מציאותו של השני. רק משה, שהיה סמל הביטול והענווה, היה מסוגל לבטל את הישות והגאווה של קליפת מדין.
(ספר המאמרים תרנ"ט עמ' נג).

לתת נקמת ה' במדין (לא,ג)
שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה (רש"י).
בוא וראה כמה גדולה חיבתן של ישראל לפני המקום. שהרי מדובר בנקמתם של אלו שמתו (אם במגפה אם באמצעות דייני ישראל) בעוון בנות מדין ובעוון עבודה זרה; ועל יהודים אלו אומר הכתוב שהעומד כנגדם כעומד כנגד הקב"ה!
(שיחת ש"פ מטות תשל"ד).

לכל מטות ישראל תשלחו לצבא (לא,ד)
לרבות שבט לוי (רש"י).
"מדיין", מלשון מדון ומריבה, מורה על מחלוקת ופירוד לבבות. לכן השתתף במלחמה זו גם שבט לוי, שעניינם התחברות ואחדות (לוי מלשון "הפעם יילווה אישי אליי").
(לקוטי-שיחות כרך כג עמ' 210).

כל הורג נפש וכל נוגע בחלל תתחטאו (לא,יט)
הכלי מטמא אדם בחיבורי המת כאילו נוגע במת עצמו (רש"י).
אף בנוגע לטהרה וקדושה כך: מי שדבק בתלמידי-חכמים "מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש" (כתובות קיא). ומרובה מידה טובה ממידת פורענות, שכן אין אדם נטמא מהמת אלא בנגיעה ישירה (דהיינו נגיעה בחרב ("חיבורי המת") ולא "נגיעה" באמצעות חץ); ואילו בצד הקדושה די גם בדבקות "רחוקה" בתלמידי-חכמים, כמאמר רז"ל (כתובות שם) "כל המשיא בתו לתלמיד-חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד-חכם והמהנה תלמיד-חכם מנכסיו כאילו מידבק בשכינה".
(לקוטי-שיחות, מטות תשד"מ).

ומקנה רב היה לבני ראובן ולבני גד (לב,א)
מובא בספרים ששבטים אלו חיבבו את המן ולא אכלו מאכלים אחרים, ומשום שלא שחטו את צאנם, היה להם מקנה רב. הן חיבת המן והן העדפת עבר הירדן נבעו מאותה נקודה – שאיפת בני ראובן ובני גד להתרחק מהעולם.
המן היה לחם מן השמים ולא תולדה של חרישה וזריעה; גם עבר הירדן היה "מקום מקנה", מנותק משאון העיר ומענייני המעשה.
(לקוטי-שיחות כרך ט עמ' 18).

כה עשו אבותיכם בשלחי אותם… לראות את הארץ (לב,ח)
בני גד ובני ראובן רצו להישאר בעבר הירדן, שהיתה "מקום מקנה", ולהיות רועי צאן, תוך התרחקות מהעולם. לכן הִשווה אותם משה למרגלים, שהעדיפו את ההתבודדות במדבר על הכניסה לארץ-ישראל.
אלא שלא הרי זה כהרי זה. שכן המרגלים היו סבורים שעל כל העם להישאר במדבר, בניגוד לכוונה העליונה של "דירה בתחתונים". ואילו בני גד ובני ראובן טענו שכשם שיש בישראל יושבי אוהל ובעלי עסק, וכל סוג עוסק במילוי הכוונה בדרך שלו, כן יישארו הם בעבר הירדן, כ"יושבי אוהל", ואילו שאר העם ייכנסו לארץ כ"בעלי עסק".
(לקוטי שיחות כרך ח עמ' 189).

פרשת מסעי
אף פרשת מסעי נקראת לעולם בימי בין-המצרים.
חושך הגלות אינו אלא הכנה והקדמה לאור הגאולה, וגם המשמעות הפנימית של מסעות בני ישראל היא – מסע הדורות מגלות לגאולה; מהמדבר שהוא סמל הגלות, ל"ירדן יריחו", רמז למשיח שעליו נאמר (ישעיה יא), "והריחו ביראת ה'".
(מהתוועדות שבת-קודש פרשת מסעי תשד"מ).

פרשת "מסעי"
ההוראה משם הפרשה, "מסעי", בעבודת ה':
כל יהודי, מקטן ועד גדול, חייב "לנסוע" ולהתעלות תמיד בעבודתו מחיל אל חיל; הקטן מסוגל לכך והגדול חייב בכך. ו"מסעי" בלשון רבים – רמז לעליית הנפש והגוף, שכן על האדם לחנך ולזכך גם את גופו הגשמי.
וכפי שמסופר על הרבי הרש"ב, שפעם שאלו אותו למקורה של הנהגה מסויימת שלו, וענה שאינו זוכר כעת את המקור, אך בטוח הוא שיש לזה מקור, שכן הוא חינך ולימד את גופו לעשות מה שצריכים לעשות אך ורק על-פי השולחן-ערוך.
(משיחות שבת-קודש פרשת מטות-מסעי תשל"ב ושבת-קודש פרשת מסעי תשד"מ)

אלה מסעי בני-ישראל (לג,א)
אומר הבעל-שם-טוב:
כל יהודי עובר ארבעים ושניים מסעות במשך חייו, מ"אשר יצאו מארץ מצרים", היינו לידתו, עד שמגיע ל'ארץ-ישראל', ארץ החיים העליונה.
ואם תשאל: הרי בין המסעות היו כאלה שבהם חטאו בני-ישראל, כמו "קברות התאווה", וכיצד אפשר לקבוע שכל יהודי מוכרח לעבור 'מסע' זה בחייו? דע לך, שכל המסעות מצד עצמם הם דרגות נעלות, וכמו "קברות התאווה", שמורה על קבורת וביטול כל התאוות; אלא שבני-ישראל הפכו חלק מהם (במעשיהם הרעים) מטוב לרע.
מוסיף כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
המסעות שכבר עברו – הרי ידע איניש בנפשיה איזה מהם ניצל לטוב ואיזה לא; אך בנוגע למסעות שעליו עוד לעבור אותם – בידו לנצל את כולם לטוב.
(לקוטי שיחות כרך ד עמ' 1083).

אלה מסעי בני-ישראל (לג,א)
גם המקומות שבהם הכעיסו ישראל את המקום, כמו "קברות התאווה", נקראים "מסעי", המורה על נסיעה ועלייה.
המטרה של בריאת הרע והחטא היא – העילוי של עבודת התשובה, ככתוב (משלי טז) "כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה", ופירש בספר התניא (פרק כז) "שישוב מרשעו ויעשה הרע שלו יום ואור". מובן אפוא, שירידת החטא אינה אלא חלק של העלייה שבאה לאחריה, העלייה מתחילה (בפנימיות ובהעלם) כבר בחטא.
(לקוטי שיחות כרך כג עמ' 228).

אלה מסעי בני ישראל (לג,א).
כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך (רש"י).
מסעות בני ישראל במדבר רומזים לירידת הנשמה לעולם-הזה, שבו עומדת הנשמה במאבק תמידי בין הטוב להרע. רש"י מצביע כאן על שלושה דברים היוצרים את האפשרות לבחירה חופשית בין טוב לרע.
"ישננו" – שינה (שבה מסתלקת הנשמה מהגוף) רומזת על צמצום והסתר פנים, המאפשרים בחירה ברע.
"הוקרנו" – דהיינו "צינון" הגבורות בבחינת "שיתף עמו מידת הרחמים", דבר המאפשר את הבחירה בטוב.
"חששת את ראשך" – היינו השכל של הנפש הבהמית, ה"לעומת זה" של השכל דנפש האלוקית. העובדה שהנפש הבהמית היא לא רק בעלת מידות אלא גם בעלת שכל, מעמידה אותה כ"שווה מול שווה" עם עם הנפש האלוקית, וכך מתאפשרת בחירה חופשית ביניהן.
(לקוטי-שיחות כרך יח עמ' 390).

ויכתב משה את מוצאיהם למסעיהם . . ואלה מסעיהם למוצאיהם (לג,ב)
"ויכתוב" – רומז ל'המשכה' ו'ירידה', שכן בכתיבת דבר-מה מורידים עניין מסויים באותיות הכתיבה.
"ויכתוב משה את מוצאיהם" – משה רבנו המשיך בנשמות ישראל הארה משורש ומקור הנשמה ("מוצאיהם" מלשון "וכמוצא מים"),
"למסעיהם" – כדי שיוכלו להתעלות ולהתקרב אל ה'.
"מסעיהם למוצאיהם" – היינו עליית הנשמה לשורשה ולמקורה.
(לקוטי תורה במדבר עמ' צא).

מוצאיהם למסעיהם… מסעיהם למוצאיהם (לג,ב)
אחד מתלמידי "תומכי תמימים" נכנס פעם אחת אל המשפיע רבי גרונם ז"ל, כדי לקבל ממנו ברכת פרידה לפני שנסע הביתה לחג-הפסח.
פתח המשפיע ואמר:
חנווני מליובאוויטש שנוסע לויטבסק, לקנות סחורה, הנה כשהוא נוסע מליובאוויטש עשרים ק"מ, למשל, הרי בעצם התקרב לליובאוויטש בעשרים ק"מ. זהו "מסעיהם למוצאיהם" – מטרת הנסיעה היא כדי לחזור למקום מוצאו. לעומת זה, איש ויטבסק הנוסע מליובאוויטש לביתו, הנה לאחר עשרים ק"מ התרחק מליובאוויטש בעשרים ק"מ. זהו "מוצאיהם למסעיהם" – כוונת היציאה היא להגיע למקום אשר לשם הוא נוסע.
עליך לנסוע בבחינת "מסעיהם למוצאיהם"…
(מפי השמועה).

ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על-פי ה' וימת שם… בחדש החמישי באחד לחדש: ואהרן בן שלוש ועשרים ומאת שנה במותו (לג,לח-לט)
בפרשת חוקת (כ) מסופר בקצרה על פטירתו של אהרן, ואילו כאן מוסיפה התורה כמה פרטים: יום ההסתלקות (ראש-חודש אב), אופן ההסתלקות ("על-פי ה'", מיתת נשיקה), וימי חייו (קכ"ג).
לפנינו דוגמה בולטת לכלל הידוע שפרשת השבוע שייכת לזמן בשנה שבו קוראים פרשה זו. שכן פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לראש-חודש אב, יום הסתלקותו של אהרן.
(לקוטי שיחות כרך ח, עמ' 198).

ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וימת שם (לג,לח)
פרשתנו נקראת תמיד בסמיכות לראש-חודש אב.
כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מצביע על הקשר בין פטירת אהרן לבין חודש אב:
א. רז"ל אמרו (ר"ה יח) "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו".
ב. סיבת חורבן בית שני היתה שנאת חינם, שתיקונה אהבת חינם, שהיא מידתו של אהרן הכהן, "אוהב את הבריות ומקרבן לתורה".
(לקוטי שיחות כרך יח עמ' 411).

זאת הארץ אשר תיפול לכם (לד,ב)
מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות (רש"י).
"זאת הארץ" – "ארץ", מלשון רצוא, רומזת לנשמה, המשתוקקת תמיד לאביה שבשמים.
"אשר תיפול לכם" – רומז לירידת הנשמה למטה.
"מן הגבולים הללו ולפנים המצוות נוהגות" – כוונת הירידה היא קיום מצוות מעשיות, שאפשר לקיימן רק בתוך ה"גבולים" של העולם הזה הגשמי.
(לקוטי שיחות כרך יג עמ' 126).

אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (לד,יז)
כל נשיא ונשיא אפוטרופוס לשבטו… ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון (רש"י).
הווי אומר – גדלותו של נשיא בישראל אינה רק למדנותו וצדקותו, אלא היותו "אפוטרופוס לשבטו", הוא דואג לאנשי שבטו ומספק להם את כל צורכיהם. ודאגתו היא לא רק לכללות השבט, אלא גם לצרכיו של כל יחיד: "ובורר לכל אחד ואחד חלק הגון".
(שיחת ש"פ מטו"מ תשל"ז).

שש ערי מקלט תהיינה לכם (לה,יג)
שש מצוות… חיובן תמידי… ואלו הם: א. להאמין בה'. ב. שלא להאמין לזולתו. ג. לייחדו. ד. לאהבה אותו. ה. ליראה אותו. ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים. סימנם, שש ערי מקלט תהיינה לכם (הקדמת ספר החינוך)
מצוות תמידיות אלו מתקנות את הפגם של חטא עץ הדעת, שהוא פגם תמידי עד סוף כל הדורות, כידוע; ואף ערי מקלט מתקנות פגם זה. שכן חטא עץ הדעת הוא שורש כל החטאים, ו"מכה נפש בשגגה" רומז לכל חטא: כל חטא גורם ל'מיתה', שכן החטא מפריד את החוטא מאלוקים חיים, והחטא אינו אלא 'בשגגה', שהרי סיבת החטא היא הרוח שטות שהתגבר על החוטא.
(לקוטי שיחות כרך ד, עמ' 1330).
* * *
ועוד:
המצוות התמידיות משמשות כ'עיר מקלט' מפני 'גואל הדם', היינו היצר הרע (שהוא גם השטן וגם מלאך המוות), המתגבר על האדם תמיד כל היום. ויש שש מצוות דווקא, שכן עיקר הזהירות צריכה להיות בששת ימי המעשה, שאז עסוק האדם בענייני העולם.
(שיחת ש"פ מטו"מ תשמ"ז. התוועדות תשמ"ז כרך ד, עמ' 133).

ושפטו העדה… והצילו העדה… והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו (לה,כד- כה)
העולם נברא על-ידי שיתוף מידת הדין עם מידת הרחמים (ב"ר פי"ב). דהיינו, על-ידי חסד (רחמים), גבורה (דין) ותפארת (שהיא שיתוף ומיזוג של דין ורחמים). ואף כאן, כשיש צורך בתיקון ובבניין ה"עולם קטן" שנאבד על-ידי המכה נפש בשגגה, צריכים את שלושת אלה, חסד, גבורה, תפארת.
"ושפטו" – גבורה, "והצילו" – חסד, "והשיבו" – תפארת. מידת התפארת קובעת שאמנם נעשה כאן חטא (גבורה), אבל ניתן לכפר עליו באמצעות גלות (חסד).
(לקוטי-שיחות כרך ד עמ' 1332).

כי אני ה' שוכן בתוך בני-ישראל (לה,לד)
גלו לאדום – שכינה עמהם (ספרי).
"גלו לאדום" – כשאדם עושה מעשה אדום, "שכינה עמהם" – הוא מוריד לשם את הניצוץ האלוקי שבנשמתו.
(תניא פרק יז).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה