השעות הראשונות של הקרב במוצב נחל עוז: "המחבל מנסה להיכנס, קיר מפריד בינינו"

שלום, אני אוראל, מבאר שבע, משרת בסיירת צנחנים. הסיפור שלי מהמלחמה מתחיל בנחל עוז.

ספר לי מתי הגעתם לשם

בשלושת השבועות לפני המלחמה, היינו, יחד עם עוד יחידות, בתגבור הפס"דים (הפרות סדר), ממש על הגדר. אני מגיע בחול המועד, שבוע לפני 7.10, עם החוליה הצעירה שלי שסיימה כמה ימים לפני את המסלול. זה היה שבוע שגרתי.

6.10, אני בחדר, אומרים לי שיש דיבור על הפס"ד שאמור להתרחש בצהריים. אנחנו מתארגנים, הציוד מוכן. אזור 14:00 אנחנו יוצאים לכיוון הגדר, אווירה טובה בתוך הרכב, לא מתפתח שום דבר, אז אנחנו חוזרים לבסיס באזור שמונה וחצי בערב.

ושבת בבוקר?

06:20, אנחנו קמים לצבע אדום. אנחנו רצים לכיוון המיגונית, שהיא בתוך מרכז הפלוגה של גדוד 13 של גולני. בהתחלה, במיוחד בתור דרומי, אני לא מתרגש במיוחד. אנחנו שם עוד כמה דקות טובות, בערך 50, 60 לוחמים בתוכה. אחרי כמה דקות אחד המ"מים מגיע במזל עם וסט, היה לו גם קשר. הוא מכניס את האוזניה ועולה דיווח שיש מחבלים רבים על הגדר.

אנחנו מחליטים לעשות נגלות לכיוון החדרים, עולים על ציוד כמו שצריך תוך כדי האזעקות, יוצאים כחוליות, חוזרים, עולים על ב'. חוליה אחרונה באה לעלות על מדים אבל לא מספיקה. המ"מ עוצר אותם ואומר "תקשיבו, אנחנו באירוע רציני, יש חדירה של מחבלים לשטח ישראל והתצפיות מדווחות שיש באזור ה-60 מחבלים בדרכם למוצב".

אני תופס את החוליה שלי, מדווח להם על האירוע, ותוך כדי מעכל מה שקורה. אחרי כמה דקות, שומעים ירי לכיווננו. המחבלים מגיעים לכיוון המוצב, עושים מעין עיקוף, יוצרים כתר מסביב לבסיס, ומתחילים לירות מבחוץ לבפנים. שני מ"מים מחליטים לצאת עם שתי מחלקות, חלקם לחמ"ל, חלקם לש"ג, ואומרים לי "תישאר פה, נתעדכן".

מה קורה איתכם בינתיים?

אני עדיין בתוך המיגונית, נשאר עם עוד 30 לוחמים בערך. כשהכוחות יוצאים אני שומע צרורות, ומנסה להבין מה קורה שם. אני מחליט לצאת עם החוליה שלי, אי אפשר להישאר בפנים ופשוט לחכות. אנחנו מתקדמים שני מבנים קדימה, כדי לקבל תמונת מצב בבסיס. ממשיכים לכיוון השירותים, קו אחרון של מבנים במוצב. אני מתצפת לכיוון הגדר וקולט מחבלים רצים לש"ג.

ראיתי מחבלים בעיניים שלי כמה פעמים במהלך השירות, אבל זה לא היה משהו רגיל. ראינו את הרוע שיש להם בעיניים. הם הגיעו במטרה לדבר אחד, ולא היה אכפת להם מי עומד מולם.

אני נתפס על המחבל הראשון, מזהה אותו, יורה בו, רואה שהוא נפל ומוודא הריגה מרחוק. לוחם נוסף יורד לכריעה, יורה עוד כדור, פוגע בו ממרחק של כ-200 מטר. עוד מחבל נופל. אחרי שהוא פוגע בו, פותחים עלינו באש אינטנסיבית. אנחנו מתבצרים בפנים, יש חילופי אש בינינו לבינם במשך כמה דקות טובות.

בשלב הזה הם כבר בתוך המוצב?

עדיין לא. לא כולם. הם מתחילים להתקרב לכיוון הש"ג. אני שומע מהמיגונית מישהו קורא בשם שלי, "תגיעו לפה, צריכים אתכם". אני צועק להם חזרה שייתנו לנו גיבוי באש ומתחילים לדלג אליהם בצמדים.

במיגונית יש שני לוחמים פצועים קשה. אני שולח שניים מהחוליה שלי לעזור בטיפול. בשלב הזה אני מתחיל לדבר עם הכוח שאיתי בתוך המיגונית, רובם מגולני. מסביר להם מה קורה בחוץ, שיתחברו גם לאירוע.

מה חשבת באותו רגע?

מחשבות של "אני יוצא מפה בחיים". אמרתי לעצמי שאין מצב שאני מת פה היום. גם חשבתי שאין מצב שאני מאבד מישהו מהלוחמים שלי.

אני מחליט לקחת פיקוד עם החבר'ה שלי, יחד עם גולני. הם איתי בראש, יש רוח לחימה פסיכית באוויר. יש חילופי אש. אחד מהחוליה שלי ואחד מגולני מזהים שני מחבלים מגיעים מדרום. הם מתקרבים, אנחנו שומעים כבר קולות בערבית. המחבלים יוצאים מהזיג שלהם במרחק 4 מטרים מהם, ואנחנו פותחים עליהם באש. מחבל אחד חוסל. השני נפגע ביד, מצליח לברוח ואנחנו שומעים אותו קורא לעוד מחבלים.

אחד החיילים מזהה דרך חריץ את המחבלים מתקדמים לעבר מרכז הפלוגה ומסמן לי עם היד כמה. הוא סופר אחד, שניים, שלושה, בסוף מגיע לשבעה, שמונה מחבלים. אחד מהלוחמים שלי מחליף אותו, הוא פותח זיג, מפתיע אותם ונותן כמה צרורות. מפיל שני מחבלים. פתאום הם מפסיקים את האש ואני מרגיש משהו מוזר באוויר. אני מסתכל למעלה, רואה פתאום רימון נזרק. הרימון נופל ממש מאחוריי, אני צועק "רימון!" ורץ לאחור. אני לא כל כך מספיק להתרחק, אז אני משלים עם זה שהוא הולך להתפוצץ, ומחכה לבום. היה נפל, לא התפוצץ.

אני מנסה להשיג בקשר כוחות שיבואו אלינו, והתצפיתניות פעלו פשוט כמו מכונות. נתנו מלא דיווחים ועדכונים ועזרו לנו להבין איפה המחבלים. אני מדווח על הפצועים קשה, מצבם מתחיל להתדרדר.

כרגע אנחנו פשוט ממשיכים בירי. אני מסתובב לרגע ושומע עוד מישהו צועק "רימון". הרימון השני נזרק, הוא נכנס טיפה יותר למיגונית, עצר בכניסה. כולם נכנסים לחדר ומחכים לבום. לא מתפוצץ.

והאחרים, איך הם מגיבים?

אני תופס אחד מהחוליה שלי, אומר לו, "אנחנו יוצאים מפה, מוציאים מפה את כולם. אין דבר כזה שאנחנו מתים פה עכשיו". ברקע נמשכים חילופי האש, אנחנו כבר עוזבים את שני הזיגים. מחבל אחד מנסה להיכנס, אני רואה את הנשק שלו נכנס לתוך המיגונית ויורה, ופתאום היה לו מעצור. אני ישר רץ לקיר שלו, ועכשיו מה שמפריד ביני לבינו זה קיר. אני מכניס רק את הנשק, נותן כמה כדורים ופוגע בו. הוא מנסה לברוח אבל אני יורה בו עוד והוא נופל.

פחדת?

אני חושב שלא היה לי זמן לפחד. אני פשוט פועל לפי מה שלמדתי, ובהרגשה שלי, כשאתה מפקד על חיילים בזמן לחימה, אתה לא יכול להרשות לעצמך לפחד. יש פה חיילים, אתה תצטרך להוציא אותם החוצה בסוף, אז תפוס את עצמך וקח פיקוד.

לכמה זמן השקט המשיך?

לעוד חצי שעה, והוא נקטע בעוד רימון שנזרק. הרימון הזה… נופל במרכז הכוח. הוא היה קרוב, אז כולנו נצמדנו לפינה השמאלית של החדר, חלק מהחבר'ה שלי לצד הימני שלו. אחרי 4 שניות הרימון התפוצץ.

היה מלא אבק, אני לא מבין מה קורה איתי. נפלתי על הרצפה מההדף. קמתי, אני שומע שיש איתי פצועים מגולני. החוליה שלי מזהה מחבל שמנסה להיכנס, הם יורים בו והוא הולך לאחור. אנחנו יוצאים מהמיגונית ועוברים למבנה סמוך. אנחנו מזהים ארבעה מחבלים והורגים אותם.

השעה כבר 12, אני הולך מהמבנה למיגונית. יש לנו שני הרוגים ועוד שישה פצועים קשה, מהרימון. אנחנו מחלקים בינינו תחומי אחריות – חלק עם הפצועים וחלק על הזיגים. אני מתקשר בטלפון האישי שלי ומנסה להשיג כוח מבחוץ.

אני יוצא עם החוליה ועם עוד לוחם להביא מים ותחמושת. בחוץ אני מזהה כוח שמנסה להיכנס, ושהוא של צה"ל. הם מזהים אותנו ואנחנו חוברים אחד לשני. חילצנו יחד את הפצועים, כולל את התצפיתניות שניצלו. אנחנו עוברים ומחסלים את המחבלים שנשארו בבסיס, מוודאים שלא יישאר אחד וסורקים את כל המוצב.

על איזו שעה אנחנו מדברים?

אזור 15:30. אנחנו מוציאים את כל מי שהצלחנו, גם החבר'ה של גולני. אני מוביל אותם החוצה ומוודא שכולם בסדר. אחסוך מכם את המראות שהיו שם, אין יותר קשה מזה. ניסיתי להימנע מלהסתכל. גם עכשיו כשאני מבין מה קורה בארץ כולה – אין לנו זמן להתאבל.

כמה זמן נשארתם שם?

לעוד לילה וחצי עם כוחות מגדוד 890 וכמה מפקדים, בעיקר מהסיירת. עוד כמה מחבלים מנסים להגיע לגדר, חלקם לחזור אליה. מחסלים אותם.

איך הרגשתם בסוף אותו היום?

לא חווינו נפילת מתח, עד עכשיו אין. אני עדיין באותו ראש, פשוט תפקדנו. כל מה שקרה זה מה שלמדנו כל המסלול שלנו. פעלנו, זה מה שהיה לי בראש. התחושה הכי טובה היא שהצלנו את מי שהיה אפשר.