האמריקנים מתייחסים לעסקת חטופים כמו למערכת הבחירות הביזארית שלהם

1.
אמריקה מגלה את אמריקה:

המגעים הכושלים לעסקה מספקים הצצה להיגיון האמריקני המנהל גם אותנו בעל כרחנו

כשארץ ישראל נתונה בסערה ובמלחמה מבחוץ ומבפנים, זה בדיוק זמן טוב לא לדבר על מה שקורה כאן, אלא על מה שקורה מעבר לים, זמן טוב לדבר קצת על ארצות הברית. ואם מישהו רוצה להסיק מכך מסקנות על הנעשה בישראל, יעשה זאת כמובן מדעתו ועל אחריותו בלבד.

היבשת הגדולה שמצליחה עדיין לשמור על תדמית המעצמה הגדולה בעולם, בדגש על עדיין, נמצאת בימים אלה במערכת בחירות סוערת ומרתקת שסיפקה כבר מחזות שלא נראו מעולם, כמו נשיא מכהן שפורש באמצע הקמפיין בגלל ביקורת חריפה מידי על מצבו הבריאותי והקוגנטיבי. תופעה מופלאה נוספת שמספקת אותה מערכת בחירות, היא דמותה של המתמודדת החדשה שנכנסה במקומו.

כולנו זוכרים את ההלם שאחז בעולם כשבארה"ב התמודד לראשונה מועמד שחור שכמובן גם ניצח, בהתאם לרוח האמריקנית לתמוך בכל טרנד מעניין ושונה. כשאובמה סיים את שתי הקדנציות שלו, עמדו תושבי היבשת לבחור בין מועמדת שנראתה שקולה, מתונה ומתאימה למסורת האמריקנית לבין מועמד צבעוני, שונה, חסר עכבות וחסר בושה שהצניח את עצמו ממרומי מגדל הזהב שלו לתוך קלחת הפוליטיקה של וושינגטון.

כמיטב הטרנד האמריקני, כמובן שהמועמד הזה ניצח, למרות הניסיונות של הגוורדיה הוותיקה לצייר אותו כאדם לא יציב ולא בריא בנפשו. למרבה הפלא, דווקא הראיה הפשטנית והישרה שלו עשתה סדר בהרבה מאוד תחומים ובעיקר בכל הנוגע למדינת ישראל, שידעה תקופה נפלאה ופורחת בזמן כהונתו של הנשיא הג'ינג'י החביב.

כעת, אחרי ארבע שנות ביידן שהחזירו את אמריקה לקיבעון המחשבתי הוותיק והמוכר שלה, מוצאים את עצמם תושבי ארה"ב נאלצים לבחור בין אותו נשיא לשעבר שמנסה את מזלו שוב, לבין מועמדת לא ברורה שאיך לומר בזהירות – מתנהגת בצורה שפתאום גורמת דווקא לטראמפ להיראות המבוגר האחראי, הרציני, המיושב והנורמלי.

ומדוע הסקירה ההיסטורית הזאת חשובה עכשיו? כי זהו על קצה המזלג סיפורה של הבנאליות האמריקנית, האופי התמים משהו, האופי המרובע במובן הטוב של המילה המאפיין את התנהלות האמריקנית הטיפוסית רבת השנים.

את האופי הזה אנחנו פוגשים כעת באופן בלתי אמצעי בכל הקשור לדיבורים על עסקת חטופים. הממשל האמריקני מפעיל מכבש לחצים חסר תקדים על ישראל להגיע לעסקה מול חמאס ולשחרר חלק מהחטופים, תמורת ויתורים מפליגים ומסוכנים.

אפשר היה לדון בדילמה ובמה נכון לעשות בסוגיה העמוקה הזאת של דיני נפשות ופיקוח נפש, אם היא רק היתה באמת מעשית ורלוונטית. למעשה, מדובר בדיבורים על הנייר בלבד מתוקף העובדה שבצד השני יושב טרוריסט אכזרי וצוחק על התמימות הזאת, הוא לא רוצה עסקה ולא משנה מה יהיה כלול בה.

הבכירים האמריקניים שמפעילים את אותו לחץ על מגינת ישראל הם לא אנשים טיפשים, הם מבינים היטב את המצב והם יודעים שהסיכויים לעסקה לא ממש ריאליים, אבל הם ממשיכים בהצגה הזאת כי כרגע זה משרת את האינטרסים שלהם. הם מפעילים מכבש עוצמתי על ישראל וגורמים לביידן עצמו להמשיך ולתקוף את נתניהו במילים חריפות, רגע אחרי שחמאס הוציא להורג בדם קר ובאכזריות בלתי נתפסת ששה חטופים אומללים שאחדים מהם כבר ראו את האור בקצה המנהרה תרתי משמע.

אבל ככל שהזמן חולף והעסקה מתרחקת, גם האמריקנים נכנסים למצוקה ומבינים שהם לא יכולים להחזיק את ההצגה הזאת לאורך זמן. עד עכשיו זכתה העמדה האמריקנית לתמיכה ציבורית, בקרב העם האמריקני שרואה את הדברים באותה צורה פשטנית מאוד של משא ומתן לגיטימי לשחרור בני ערובה. אבל ככל שחולף הזמן גם הם מבינים שיש כאן ענין עם ארגון טרור אכזרי במיוחד שלא מציית לשום כלל אמריקני או מערבי.
כך הגענו למצב בו אנו שומעים השבוע את התקשורת האמריקנית, מדווחת שבחדרי הבית הלבן מתגבשת תכנית המוגדרת כאחרונה בהחלט תחת הכותרת "take it or leave it" כלומר: קח את זה או עזוב את זה. כשלדברי בכירים בוושינגטון, זו התכנית האחרונה שהבית הלבן מתכוון להציג ולאחר מכן הוא לא ידחק יותר בצדדים. במילים אחרות, לתכנית כזאת יש שם הולם יותר: הודאה בכשלון. והראיה לכך הם הדיווחים הנוספים ששמענו על רצון אמריקני להגיע לעסקה עצמאית מול חמאס בלי קשר לישראל, רעיון שיש רק להתפלל שלא ייצא לפועל.

אבל כך או כך, האמריקנים הבינו באיחור גדול מידי שהם ניגשו לרעיון עסקת החטופים הקריטית באותה רצינות בה הם בוחרים את המועמדים שלהם לנשיאות, רצינות שהביאה אותם למצב בו הם קיבלו מצד אחד את טראמפ ומהצד השני מועמדת חדשה שעומדת על הבמות ומשמיעה אמירות סותרות ולא ברורות בסגנון יאיר לפיד, מצליחה לשלב בין אנטישמיות זולה לריקודים מוזרים לעיני מיליוני צופים ובאופן כללי מספקת מערכת בחירות ביזארית במיוחד.

בינתיים הנאיביות האמריקנית עובדת בסדר בגיזרת הבחירות לנשיאות, אבל היא פחות עובדת כשמדובר בנושא רציני כמו עסקת חטופים. מצד שני, לתמימות הזאת יש גם יתרונות, כמו התביעה שהוגשה השבוע בארה"ב נגד בכירי חמאס בגין פשעי השביעי באוקטובר.

התביעה הזאת מצד עצמה גם היא סוג של מהלך נאיבי, הרי בכירי חמאס לא באמת יגיעו לארה"ב כדי לעמוד לדין כך שלתביעה עצמה אין שום משמעות מלבד לציין וי על עוד מהלך התואם היטב את ההיגיון האמריקני: הם הרגו לנו אזרחים אז אנחנו נתבע אותם, ועוד איך נתבע אותם, ממש נתבע אותם ועוד בבתי המשפט המצוינים שלנו כאן באמריקה, רק ככה חמאס יבין מה זה.

היתרון היחיד שיש בתביעה הזאת, היא העובדה שאמריקה עדיין זוכרת לפחות מי הטובים ומי הרעים. מצד אחד אמריקה חושבת שצריך לדבר עם הארגון הזה כמו שהיא מנסה לעשות, אבל מצד שני היא לפחות זוכרת שהוא ארגון טרור, עובדה לא מובנת מאליה בעולם המשוגע שסביבנו.
במובן הזה, אמריקה הרשמית עדיין יודעת לעשות את ההבדלה בין הטוב לרע. כשמנהלת אוניברסיטת קולומביה לא הצליחה להגן על סטודנטים יהודים בפרעות הפרו פלשתיניות, היא מצאה את עצמה מול לחץ ציבורי אדיר שאילץ אותה להתפטר. באופן כללי, באמריקה כל בעל תפקיד שכשל מגיש את התפטרותו בכוחות עצמו כי הוא מבין היטב מה יקרה אם לא יעשה זאת.

באמריקה יש עדיין ממשל שיש לו בית משפט, ולא בית משפט שיש לו ממשלה. וזה אחד הפלוסים הענקיים שיש לתמימות האמריקנית, לנאיביות המסורתית המאפיינת אותם ואשר שומרת על הממסד הוותיק שאמנם הולך ומסתאב אבל עדיין שומר על כוחו ועל היציבות ביבשת הגדולה.
מיטב החוקרים מנסים להוגיע את מוחם ולנחש לאן הולכת אמריקה בשנים הבאות וכמה היא תאבד מכוחה מול הציר המתחזק של סין, רוסיה, צפון קוריאה, איראן וכל גרורותיהם, הציר שמאיים לקחת מארה"ב את תפקיד המעצמה הגדולה והשוטר העולמי. לא בטוח שאשה כמו קמלה האריס היא זו שתצליח לעמוד מול האיום המטורף הזה, ספק אם טראמפ יצליח להתמודד עם הנחשול המאיים הזה. אבל בינתיים ארה"ב שומרת על כוחה רק בזכות היציבות הפנימית הנגזרת מהאופי הנאיבי והמקובע, שיש לו צדדים לכאן או לכאן, אך בעיקר לכאן.

2.
מה עשית היום?
גם השבוע, מאחורי הכותרות המחרידות, מפלגות השמאל עוד לא קולטות איזה נזק נגרם להן

המגמה שנראתה כאן לאורך החודשים האחרונים, הולכת וצוברת תאוצה עד שהפכה לתופעה של ממש. לרגעים נדמה שאנשי, ארגוני ומפלגות השמאל הישראלי כאילו הציבו להם מטרה ובכל יום הם מסמנים צעד נוסף בדרך אליה. נדמה שבכל יום הם מקפידים לשאול את עצמם: מה עשיתי היום כדי לקרב את נתניהו עוד קצת בחזרה לשלטון, מה עשיתי היום כדי להחזיר לו את הלגיטימיות ואת המנדטים.

זה הפך לתופעה שכבר כמעט הפכה לפינה קבועה כאן מעל במה צנועה זו. והשבוע קיבלנו לא רק צעדים קלים אלא גל רב עוצמה שמחזיר לנתניהו את הסומק ללחיים.

זה התחיל במסיבת העיתונאים שערכו גנץ ואיזנקוט יום אחרי ההצהרה של נתניהו. הם טענו כי ציר פילדלפי הוא לא קריטי כפי שנתניהו מציג, ובכך העלו שאלות גם על הפוליטיזציה שנתניהו עושה בציר הזה. מדובר בבחירה לא מוצלחת של נושא לענות בו משום שלתפיסת רוב בכירי הביטחון, השליטה בציר פילדלפי אכן חשובה מבחינה צבאית, מה שמחזיר את הדיון למחלוקת הקיימת האם ועד כמה לוותר על נכסים אסטרטגיים תמורת חלק מהחטופים.

בעיני רבים, נתניהו מנהל את המלחמה באופן שקול והגיוני, למרות הביקורת הקשה שהוא סופג משמאל גם על זה. רוב אלו שסבורים שנתניהו אכן עשה טעויות קשות לאורך השנים וחלקו במחדלים ברור ועד ייחקר, עדיין סבורים שכדרכו הוא עשה חשיבה מחדש מאז שהחלה המלחמה והחל לנהל אותה באופן נכון. ומשכך, אם כל כך בוער לגנץ ואיזנקוט לקרוא תיגר על ראש הממשלה, נכון היה שיבחרו בנושא אחר במקום לדבר על ציר פילדלפי ולגרום לרבים לחשוב שדווקא נתניהו צודק.

וזה המשיך בגילוי המסעיר של העיתונאי עמית סגל על האופן בו נבחר אביחי מנדלבליט לתפקיד היועהמ"ש. התחקיר שחשף רק מקצת מהסיאוב השורר במרתפי מערכת המשפט, עשה שירות מצוין לימין ובפרט לנתניהו, שגם הוא הואשם בעבר בכך שמינה את מנדלבליט מטעמי אינטרס אישי.

לצד כל זאת, בשולי הכותרות כמעט ולא שמנו לב לכותרת חמורה ומטרידה יותר מכל, שסיפרה על כך שבארה"ב אמור להתפרסם בשבוע הבא תחקיר תיעודי מיוחד ובו הקלטות ארוכות ורבות מתוך חדרי החקירות בתיקי האלפים של נתניהו. יוצרי התיעוד סיפרו כי הם קיבלו לידיהם תמלילים ארוכים של שעות ארוכות של חקירות ולטענתם "מדובר בעדות רבת עוצמה לאופיו המושחת וכיצד הדבר הוביל למקום בו מדינת ישראל נמצאת כעת מבחינה פוליטית", כלשונם.
הדיווח הזה הוא לא פחות ממסמר שיער.

רגע אחרי שהבנו איך מתנהלים הדברים במערכת המשפט בישראל, פתאום אנחנו מגלים שחקירות פליליות שאמורות להיות חסויות וגנוזות בארכיון המשטרה, מצאו את דרכן באורח פלא לידי יוצרי תרבות אמריקניים שעשו בהן שימוש לצורך תיעוד מיוחד ויוצא דופן. איך בדיוק הגיעו לידיהם ההקלטות? נדמה שהתשובה די ברורה.

סביר להניח שמטרת המדליפים היתה אכן להוציא לאור את אופיו המושחת ודמותו החמדנית של נתניהו, אבל קשה להבין מדוע הם לא השכילו לחשוב עוד צעד אחד קדימה ולהבין איזה אפקט יהיה למעשה שלהם.

חשוב להזכיר: מאז שהחלה המלחמה, רוב אזרחי מדינת ישראל לא ממש מסמפטים את נתניהו ולא רוצים להצביע לו ובצדק. חסרונותיו וחלקו במחדלים ברורים וידועים, והם פורטו לא מעט לאורך השנים גם כאן מעל במה צנועה זו. אבל האזרח מן השורה מגלה פתאום לתומו שבנוסף למערכת המשפט הרקובה, גם חקירות משטרה אינן חסויות כנדרש והן מודלפות לצורך פוליטי באופן שערורייתי רק כדי לפגוע בנתניהו. ואם זו האלטרנטיבה, הרי שרוב האזרחים יחזור מהר מאוד לחיקו של נתניהו, יסתמו את האף, יתגברו על ההרגשה הרעה וישלשלו לקלפי את הפתק של הליכוד. זה ברור כשמש ואנו רואים את זה עם כל סקר חדש שמתפרסם.

לא ברור מדוע אין אף אחד בשמאל שעוצר לרגע ושואל את עצמו למה להמשיך ככה, למה לא לשמוע למשפט החכם שאומר שאי אפשר לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולצפות לתוצאה שונה, ואם השיטות הללו שמופעלות נגד נתניהו כבר שנים רבות – רק מחזקות אותו ומעצימות את כוחו למרות הכל וחרף מחדלי המלחמה, אולי הגיע הזמן להפסיק עם זה ולנסות משהו שונה?

גם השבוע כמו כל החודשים האחרונים, נתניהו ממשיך להינשא על כפי השמאל, שמוביל אותו על כפיים בתשואות רמות בחזרה למשרד ראש הממשלה, כחתן אל מרכז מעגלי הריקודים. הם ממשיכים לרדוף אותו באותן שיטות מיושנות והוא ממשיך לצחוק כפי שצחק תמיד. ושוב, גם השבוע ראינו כיצד מפלגות השמאל עדיין לא קולטות איזה נזק עצום נגרם להן, ואיזו מכה הם עומדים לספוג כשתתחיל מערכת בחירות. ואז, זה כבר יהיה מאוחר מידי.

3.
בין הטיפות:
מדוע לא הגיב גלנט לביקורת של נתניהו במסיבת העיתונאים

חלק קטן אבל דרמטי ממסיבת העיתונאים של נתניהו, הוקדשה לשר הביטחון יואב גלנט ולביקורת חריפה נגדו. נתניהו לא הזכיר את שמו של שר הביטחון אבל שיגר לעברו מסר חריף מאוד, לו הקדיש שניות ארוכות בהצהרה ששודרה בשידור חי בכל מקום אפשרי ולאוזני מאות אלפי אנשים.
לאורך השנים, גלנט הולך בין הטיפות ומנסה לא לעבור את הגבול הדק בין חילוקי דעות לבין שריפת גשרים. בשונה מקודמיו בליכוד כמו סער, יעלון ועוד, הוא לא עובר את הגבול הדק, הוא לא מודח מהמפלגה והוא לא מקבל לידיו כמתנת פרידה תעודת שמאלני חדש כפי שקיבלו קודמיו.

גלנט עצמו רואה את עתידו בליכוד, הוא עדיין לא נטש את הרעיון של התמודדות ביום שאחרי נתניהו ולצורך כך הוא משחק את המשחק העדין, מחמם את היחסים ומקרר, מרתיח ומצנן, משחק של חם – קר בהתנהלות שלו עם נתניהו.

בליכוד נשמעו קולות רבים הקוראים לפטר אותו, אבל נתניהו לא ממהר לחזור על הטעות שעשה בעיצומה של סערת הרפורמה, טעות שגבתה ממנו מחיר כבד של קריסה סופית של הרפורמה וקבלת גלנט כעצם בגרון בתוך המפלגה מבלי שהוא יוכל להזיז אותו.

כעת גם נתניהו וגם גלנט הולכים בין הטיפות ונזהרים. נתניהו נזהר לא להפוך את גלנט לגיס חמישי בתוך הממשלה והקבינט, וגלנט נזהר לא לעשות משהו דרסטי מידי שיגרום לנתניהו לפטר אותו באין ברירה.

כך קבלו השבוע את גלנט מביע את דעתו נגד נתניהו וכותב הודעה בה טוען שפילדלפי לא חשוב כל כך לעומת עסקת חטופים, וכך קיבלנו את נתניהו מעביר ביקורת על גלנט מול כל העולם. אחרי זה גלנט כבר לא השיב ולא הגיב, כי כאן כנראה כבר עובר הגבול הדק שאותו הוא נזהר לא לחצות. רק אחרי שיעבור זמן והכותרות יעברו למשהו חדש, ירשה לעצמו גלנט לענות שוב לנתניהו ולנסות להשיב את כבודו האבוד.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן