הפרשן הפוליטי עמית סגל מביא היום (שישי) בטור השבועי שלו המתפרסם ב’ידיעות אחרונות’, את תובנותיו מכנס MEAD שהתקיים השבוע בוושינגטון.
"שגריר ארצות הברית בירושלים לשעבר תחת טראמפ, דייויד פרידמן, פרסם השבוע ספר "מדינה יהודית אחת" שמאיץ להחלת ריבונות ביו"ש. עיקרו, כך הסביר לי: "מהירדן ועד הים ישראל תהיה חופשית".
פרידמן מוזכר כשגריר ארה"ב המיועד, מה שמעיד על כיוון אפשרי של הממשל. באותו הזמן, על הבמה, שר החוץ האמריקני בלינקן התעקש משום מה לכנות שוב ושוב את רב המרצחים מעזה "מיסטר סינוואר".
בכיר מאוד בממשל ביידן-האריס קבע שחיסול הנייה בטהרן "הפריע" מאוד למאמצים להרגיע את האזור. שעה אחריו עלה שר החוץ של טראמפ, מייק פומפאו, והדהים את הקהל בשני דברים: הדיאטה הרצחנית שהורידה שלושים קילו ממשקלו, ותמיכה מפורשת בפעולה ישראלית באיראן. "יש שני תרחישים בנוגע לפעולה שם: אחד, שממשלת ארצות הברית תגיד לישראל שלא יעזו לפעול נגד איראן, והתרחיש השני הוא שהממשל יגיד 'לכו על זה'. ממשל ביידן יטען שזה יגרור מלחמת עולם שלישית, וממשל טראמפ יגיד שהוא פה לספק את העזרה שצריך, ואפילו לעשות יותר".
פומפאו, שעל שמו קרוי יין ביקב פסגות שמעבר לקו הירוק, קבע שיש צורך להבטיח שישראל תנצח בעזה ולייצר הסדר ביטחוני "ששונה ביסודו מזה שקיים מתחילת שנות האלפיים. האומה הישראלית סובלת, בזמן שכל מה שהנשיא וסגנו מדברים עליו הוא הדרישה להפסקת אש".
יחליטו לעצמם האמריקנים מי עדיף. יש נימוקים כבדי משקל לשני הצדדים: טראמפ הוא נרקיסיסט שהחוק בעיניו הוא פלסטלינה, האריס היא אופורטוניסטית שאידיאולוגיה בעיניה היא סליים. במפלגה שלו יש שוליים סהרוריים ובשלה קצה אנטישמי. אבל עבור מרבית הישראלים, הבחירה די ברורה. נדמה לי שרוב מכריע של המשתתפים שהגיעו לכנס מהמזרח התיכון מייחלים לתוצאה הזו בסתר ליבם".
לסיכום כותב סגל: "נכון, המועמד הרפובליקני יהיה בלתי צפוי כמו כל קודמיו בכהונה השנייה, בתוספת פאקטור טראמפ. הבעיה היא שהאריס צפויה למדי. בהחלט חל שינוי בעמדת הממשל בחודשים האחרונים. איום מפורש מאוד מנשיא ארצות הברית, שהועבר דרך שוייץ, היה הסיבה להתקפלות האירנית מאיומי הנקמה על חיסול הנייה. אבל עם מפלגה שכוללת בתוכה מסמפטי חמאס וממשל שהכלה היא דגלו, אין לתלות תקוות גדולות מדי".
הכותב היה עדין מאד עם המפלגה הדמוקרטית הפרוגרסיבית.