בבתי החולים ובמכוני השיקום ברחבי הארץ שוכבים כעת צעירים שנפצעו אנושות בגופם. צעירים שאיבדו יד, רגל – או שתיהן. פציעות קשות ממלחמה שעדיין נמשכת. הם היו שם – בחזית והקריבו את הגוף שלהם פשוטו כמשמעו.
אדם מאבד רגל. או יד. לפעמים שתיים.
האירוע שבו זה קורה – קצרצר. שנייה אחת של פיצוץ, רסיס, ירי או מגע עם מטען.
אבל הרגע הזה – משנה את חייו לנצח.
מי שלא חי את זה מקרוב – לא יודע מה המשמעות של לנסות ללמוד ללכת מחדש.
לא בעזרת רגליים, אלא בעזרת תותבת.
מי שלא ראה אדם שצריך ללמוד להרים כוס מים ביד החלשה שנשארה לו, או לא מצליח לפתוח דלת לבד – לא מבין כמה העולם פתאום נראה בלתי אפשרי.
ועכשיו, קמה יוזמה מיוחדת – טיול הפוגה קבוצתי לפצועים. כמה ימים של שינוי אווירה, הרחק מהמחלקות, עם נוף מרפא, עם ליווי רפואי, ועם מקום לנשום, לדבר, לחזור לחיים. כל זה – בליווי אנשי מקצוע, מטפלים ומתנדבים.
אבל כדי שזה יקרה – צריך עזרה. עזרה שתבוא מהלב.
אני לא מפקפק בהכרת הטוב שלנו כלפיהם.
אבל חלק גדול מתקציב הביטחון (מליארדים…) הולך לפיצויים ושיקומים לנפגעי פעולות איבה וק”ו לנכי צה"ל. אני לא חושב שחסר להם שקל. גם ככה אין תקציבים לעולם החרדי, ממש כבשת הרש!
אולי לסייע בדברים אחרים אבל כסף לא חסר.
אב שכול (רק) משכול אזרחי (שלא קיבל שקל סיוע מהמדינה אחרי האסון)
אשמח מאוד שתשימו את התגובה שלי
מה הכוונה: לא משנה כרגע באיזה תפקיד, *מה דעתנו על עצם השתתפותם* – העובדה הפשוטה היא: הם נפגעו. קשה.
מה דעתנו על השתתפותם במלחמה כדי שנוכל לחיות כאן? מה דעתנו על השתתפותם במלחמת מצווה של הצלת ישראל מיד צר? מה דעתנו שאם לא היו לנו חיילים, האויבים שלנו היו טובחים בנו והיינו מוצאים את מקומנו בים!
יש חובה מהתורה שיהיה לעם ישראל צבא ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה יוצאים למלחמת מצווה. לא מספיק רק שנלמד תורה. לומדי התורה הם קדושים ואי אפשר בלעדיהם והחיילים הם קדושים ואי אפשר בלעדיהם והם מוסרים את גופם ונפשם עבורנו. אז מה כבר יכולה להיות דעתנו על עצם השתתפותם במסירות נפש במלחמה בשביל כולנו, במיוחד כשהם ישלמו את המחיר של המלחמה עבורנו, במשך כל חייהם ?
איך יכולה כלה לצאת צמלחמה אך זה אסור ומי קובע מתי זו מלחמת מצוה. נדמה לי שזה יושר לפסוח על שני הסעיפים. גם לא לדעת תורה וגם לקבוע דיני מלחמה כאילו ברשות התורה, לא?