סולברג ביקש להפגין ידע וחשף את עומק בערותו; בג"ץ הגיוס – עיון בפסק הדין

אתמול (רביעי) נפל דבר בישראל, בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ הורה למדינה לגבש שורת צעדים חמורים ונוקשים כנגד עולם התורה ובני הישיבות. בפסק דין מחפיר שכתב סגן נשיא בית המשפט העליון, השופט נועם סולברג, נקבע כי על הממשלה להציג בתוך 45 יום את הצעדים אותם הגדיר השופט עצמו כ"קשים" ו"לא פשוטים כלל וכלל", זאת לצד החמרת הענישה והאכיפה הפלילית כנגד בני ישיבות.

בג"ץ לא הסתפק בהוראה כללית לגיבוש חבילת צעדים כלכליים נגד החרדים, אלא פרס בפני הממשלה את הצעדים אותם הוא רואה כמתאימים, תוך שהוא מדגיש כי עליה לוודא שאין כל דרך לעקוף את אותם סנקציות מרחיקות לכת.

סולברג משרטט את מפת הסנקציות ומעביר את הכוח לאנשי המקצוע

השופט סולברג שכתב את פסק הדין מציג בו נימוקים מביכים וחסרי בסיס, הוא בוחר להעדיף את עמדת גורמי המקצוע בצה"ל, במשרד הביטחון ובמשרד האוצר שטענו ש"אין די בסמכויות המצויות בידי הצבא לשם מילוי שורות הצבא בהתאם לצרכים הביטחוניים העדכניים", אלא "יש חשיבות רבה להרחיב את צעדי האכיפה האישיים כלפי משתמטים, וכן לשלול הטבות ממשתמטים – צעדים אשר מצויים בסמכות גורמים שונים בממשלה".

הוא סרב לקבל את עמדתה של הממשלה ושר הביטחון, כפי שהציג אותם מזכיר הממשלה שטען כי "הדרך היחידה להביא לגרף עלייה קבוע בגיוס לצה"ל מקרב הציבור החרדי" היא באמצעות השלמת החקיקה שתסדיר את הסוגיה "במרחבי הסכמה עם הנהגת הציבור החרדי, אל מול תמריצים, סנקציות והגבלות שונות הנכללים בחוק".

הטיעון שלו להעדפת עמדת גורמי המקצוע אינה עניינית, אלא מתייחסת לעובדה שהיא נוגדת את החוק הקיים ומותירה את הפעילות של הממשלה לשיקול דעתה, לעצם העניין, כיצד נכון יותר לפעול, הוא לא מציג נימוק מדוע העדיף את עמדת גורמי המקצוע. השופט מלין על כך שעמדת הממשלה שחוק מוסדר יספק מענה ראוי לצרכי הצבא, לא נתמכת בתשתית עובדתית, ומתעלם מהעדר תשתית עובדתית התומכת בעמדת גורמי המקצוע.

יתרה מזו, בהמשך פסק הדין טוען השופט סולברג כי הממשלה לא יכולה לטעון שסנקציות אינן יעילות, שכן הדבר כלל לא נוסה עד כה. כנראה שהשופט "שכח" שתקציב הישיבות הופסק בהוראתו, וכן נשלל מהחרדים הסבסוד למעונות היום לילדים. אולי הוא גם שכח שנעצרו כבר מאות רבות של תלמידי ישיבה שהושלכו לכלא כאחרוני העבריינים ומאומה לא השתנה בעמדת הציבור החרדי.

סולברג פורס בפסק דינו את האפשרויות אותן יכולה הממשלה לקדם על מנת להקשות על החרדים להמשיך בלימוד התורה:

• שלילת זכאות להנחה בארנונה למגורים
• שלילת זכאות לסבסוד תשלומי הורים למסגרות חינוך משלימות
• שלילת זכאות להטבות לנוסעי תחבורה ציבורית
• שלילת זכאות לסיוע בשכר דירה מתוקף מבחן הכנסה
• שלילת זכאות לסבסוד רכישת דירה
• שלילת זכאות לשכירות ארוכת טווח בשכר דירה מופחת
• שלילת זכאות להלוואות משכנתה לזכאים.
• שלילת רישיון נהיגה עד גיל 23.
• שלילת זכאות להגיש מועמדות למשרה שיועדה לקבוצה הזכאית לייצוג הולם.
• שלילת זכאות לנקודות זיכוי לפי פרק שלישי בחלק ג' לפקודת מס הכנסה.
• שלילת זכאות להשתתף בתוכנית של רשות מרשויות המדינה או של רשות מקומית המקצה דיור במחיר מוזל.
• שלילת זכאות להשתתפות המדינה בעלות שכר הלימוד במעון יום.

הוא נמנע מקביעה מוחלטת אלו צעדים לקדם נגד החרדים, ומבהיר כי זהו תפקידה של הממשלה להתוות מדיניות בנושא. באיום מרומז הוא מוסיף: "כך בעת הזו, אולם ככל שהפרת החובה תימשך, יתכן כי נידרש בעתיד גם ליותר מכך".

הוא מציין כמה אמות מידה שחייבות להתקיים בסנקציות שיושתו על החרדים,

• על הסנקציות להיות כאלה שניתן להעריך בסבירות גבוהה כי יהיו אפקטיביים כמכלול, ויביאו לשינוי ממשי.
• נדרש יהיה לייחס משקל רב לעמדות גורמי המקצוע הרלבנטיים, ולא ניתן להימנע משקילת המלצותיהם.
• על הממשלה לוודא שלא יהיה ניתן ליצור ערוצי מימון עוקפים.
• על הסנקציות לחול לא רק על החרדים (כפי שהיה עד כה בשלילת תקציב הישיבות והמעונות, שגם אז נטען שזה שוויוני) אלא על כל המשתמטים.
• אין לפגוע בזכויות יסוד באופן שאינו מידתי.
• באופן גורף לא ניתן לאפשר מימון והטבות "שניתנות בקשר ישיר, או עקיף, להשתמטות מחובת הגיוס, למשל כאלה המוענקות לתלמיד ישיבה בתור שכזה"

אחרי שפרס את שורת הצעדים הקשים נגד החרדים, כותב סולברג: "מרבית הצעדים שעל הפרק, עניינם בשלילת הטבות המוענקות על-ידי המדינה; לא בפגיעה בזכויות מוקנות".

נעים להכיר: "פוסק הדור" נועם סולברג

לקראת סיום פסק הדין, פורס סולברג חובש הכיפה, את משנתו "התורנית" ומנסה להוכיח ממקורות היהדות את החובה הקדושה בגיוס לצה"ל. אלא שכאן הוא חושף את בורותו בצורה מביכה ביותר.

בכותרת הדברים הוא מצטט כמובן את הפסוק ששגור בפי כל שונאי החרדים בעת הזו: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה" (במדבר לב, ו), פסוק שמוזכר בכל עת למרות שאין כל קשר בינו ובין סוגיית הגיוס (כדאי לפתוח חומש ולראות את ההקשר בו הוא נאמר לבני גד ובני ראובן וחצי שבט מנשה), ומבהיר שהוא רוצה לכתבו "מעט על ערך לימוד התורה ועל חובת הגיוס מנקודת המבט הפנימית".

סולברג מודה שאינו מבין את הקונפליקט ובכל זאת פוסק

השופט שאינו מכיר את הציבור החרדי, את מאפייניו ואת ערכיו, כותב: "במבט שטחי, עשויות גם התדיינויות הגיוס, לדורותיהן, להיתפס כבעלות אותו אופי 'איזוני', כאשר במסגרתן ניצבים ערך לימוד התורה מזה, ואל מולו ההפליה הקשה "בֵּין דָּם לְדָם", כמו גם הצורך האקוטי בהתגייסות ל"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".

לרגע נדמה כי שופט סולברג התבלבל וסבור כי הוא רב ופוסק הלכה וכך הוא כותב: "עסקינן, הלכה למעשה, ב"קונפליקט מדומה. מנקודת מבטה של התורה עצמה, לא קונפליקט יש כאן כי אם שני צדדים של אותו המטבע, שכן החובה להתייצב למלחמות הגנה, מלחמות אין ברירה, מן הסוג שעמו מתמודדת מדינת ישראל מראשית ימיה, וביתר שאת בעת האחרונה – מלחמות אשר משתייכות לקטגוריה ההלכתית שבה "הכל יוצאין, ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה", חלה גם חלה על לומדי תורה: "במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו תלמידי חכמים צריכים ליבטל מלימודם" (רבי יצחק מינקובסקי קרן אורה, מסכת סוטה מד, ב)".

כן, השופט סולברג הצליח "לחשוף" מקור תורני של אחד מגדולי הדורות שמחייב לצאת למלחמה במלחמת מצווה, אפילו על תלמידי חכמים. את העובדה שלא מדובר בספר הלכה, הוא מניח בצד, כמו גם את העובדה שהוא הוא זה שקבע כי כעת ישראל מצויה במלחמת מצווה.

השופט מביא "מקורות הלכתיים" נוספים ממאמרים של שופטים בדימוס, שהם כידוע "פוסקי הלכה" מוסמכים ביותר, הוא מצטט את השופט אליקים רובינשטיין והשופט ניל הנדל, הוא מזכיר את "פסקי ההלכה" של פרופסור אביעד הכהן "על חובת השוויון בשירות הצבאי" , וקובע: "למעשה, מדובר בעקרונות מוסריים ואנושיים כה פשוטים וברורים, שעל תמיכתם במקורות ההלכה עשוי השואל לשאול "למה לי קרא? סברה הוא!" (בבלי, בבא קמא מו, ב); כלומר, מדוע נדרשים מקורות והפניות, אם זהו היגיון פשוט ומתחייב לכל בר-דעת".

כאן עובר השופט לתמוך את עמדתו על סיפורי מעשיות: "מטעמים אלה, לא ארחיב בנושא; החפץ 'להגדיל תורה' – יעיין במקורות שהוזכרו לעיל. אסתפק בציון כי מיוחסת לר' חיים מבריסק – אחד מגדולי החכמים בדורות האחרונים, ומי שהשפיע השפעה עצומה על לימוד התורה הישיבתי – האמירה שלפיה 'מי שאינו יודע מתי לסגור את הגמרא – מוטב שלא יפתח אותה'; ובגרסה אחרת: 'מי שאינו סוגר את הגמרא כשאלמנה מתדפקת על דלתו, גם כשגמרתו פתוחה – היא סגורה'. עוד מסופר, כי ר' שניאור זלמן מלאדי – 'האדמו"ר הזקן', מייסד חסידות חב"ד – לימד את נכדו, ה'צמח צדק', לאחר מעשה שהיה, כי אם אדם לומד תורה ואינו שומע בכיו של תינוק – הרי שמשהו פגום בלימודו. "יִשְׁמַע חָכָם וְיוֹסֶף לֶקַח" (משלי א, ה)".

כמובן יש לציין האמרה שאותה ייחס לרבינו חיים מבריסק זצוק"ל, מקורה הוא בדברים שייחס לו הרב צבי יהודה קוק, שעמדותיו בנושא ידועות לכל.

"להוציא מליבם של תוהים וטועים", מוסיף השופט סולברג: "הכרעתי אינה נובעת מהקטנה בחשיבות הלימוד והעמל בתורה – מצווה שעליה נאמר במקורותינו כי היא 'חיינו ואורך ימינו', ושתקצרנה יריעות רבות מלהרחיב על אודות מרכזיותה בעולמה של היהדות ובמסגרת מורשתנו".

בזהירות רבה הוא מותיר פתח להותרת כמה בני ישיבה בודדים שימשיכו ללמוד תורה וכותב: "יתכן – מבלי לטעת בדבר מסמרות – כי אף בגדרי הסדר שיעלה בקנה אחד עם העקרונות החוקתיים, כמו גם עם צרכי הביטחון, תיכלל האפשרות לכמה יחידי סגולה, המתבלטים למרחוק בלימודם ובהתמדתם, להיפטר מן הזכות והחובה שבשירות צבאי. ואולם, ברי אין זו דרך לרבים, ודאי לא לבני ציבור שלם.

כמקור להצעתו לאפשר לכמה בודדים ללמוד תורה הוא מביא את דברי הגמרא מהם עולה ההפך הגמור מדבריו: "בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אֶלֶף בְּנֵי אָדָם נִכְנָסִין לַמִּקְרָא יוֹצְאִין מֵהֶן מֵאָה לַמִּשְׁנָה יוֹצְאִין מֵהֶן עֲשָׂרָה לְתַלְמוּד יוֹצֵא מֵהֶם אֶחָד לְהוֹרָאָה". הוי אומר: 'בני עליה מעטים', יתכן; דרך כבושה לרבים – בפירוש לא".

בסיום פסק הדין כותב סולברג: "טרם סיום, ניתנת האמת להיאמר; הסעדים שעליהם אנו מורים כאן, אינם פשוטים כלל וכלל. אלא שזמנים קשים דורשים, לעתים, צעדים קשים; בנסיבות כה חמורות וקיצוניות, נדרשים סעדים חריגים, יוצאי דופן. מצב הדברים הנוכחי, של הפרת חוק המונית, מוּדעת ומתמשכת, תוך פגיעה כה חריפה בשוויון – אינו מתקבל על הדעת, לא כל שכן בהינתן הצורך הביטחוני הדוחק, ההכרחי, בגיוס חיילי חובה (ובהמשך גם מילואים) נוספים". סולברג קובע כי "לכדי פיקוח נפש היגענו".

תוכן הצו המוחלט שהעניק כולל:

• חובה על המדינה לנקוט "צעדי אכיפה אישיים אפקטיביים כלפי מי שהוצאו להם צווי גיוס ולא התייצבו בהתאם".
• חובה על המדינה לפעול בשקידה ראויה ובמהירות האפשרית, לשם נקיטת הליכים פליליים ממשיים כלפי מי שהוכרזו כמשתמטים מקרב בני הציבור החרדי.
• נדרש להגיע בהקדם האפשרי, במסגרת המגבלות הקיימות (במונחי משאבים וכדומה), למצב שוויוני, כך ששיעור המשתמטים בני הציבור החרדי שננקט לגביהם הליך פלילי, לא יהיה נמוך מזה של ציבורים אחרים.
• על הממשלה לגבש, בתוך 45 ימים, מדיניות אפקטיבית, שתעמוד בעקרונות.
• חלק ניכר מעבודת המטה – כבר נעשה; מרבית הצעדים שעל הפרק – נבחנו ונשקלו, אין הצדקה להמשיך ולהתמהמה; עת לעשות.

פסק הדין המחוצף של בג"ץ, שמכריז מלחמה על עולם התורה, חושף למעשה את בורות השופטים, ובראשם מי שכתב את פסק הדין, סגן נשיא העליון, נועם סולברג, שהתיימר להבין בעומקה של הלכה, ולקבוע מסמרות בעניינים שאינם בתחום סמכותו.

האם סבור השופט סולברג כי הוא החכם באדם? האם למד ושימש וקיבל היתר הוראה? האם סבור הוא כי כל גדולי התורה בורים ועמי ארצות הם כמותו? כלום אינם מכירים את שברי הסיפורים וחצאי הפסוקים שהוא מצטט?

ובכלל, כיצד יכול מי שמזרע ישראל הוא, להרים יד בתורת משה ולהכריז כי יש לעקור את כל לומדי התורה מספסלי הישיבות? מניין העוז והטיפשות לחשוב שדווקא הוא יצליח מה שלא עלה בידי הרומאים, היוונים ושאר צוררי ישראל?

לא פסק דין מנומק הוציא סולברג מתחת ידו, כי אם מסמך מביך שכל צורב צעיר מבין שהוא אוסף של גיבובי מילים חסרות הבנה, וחסרות קשר למציאות.

מוטב היה לו לשופט הדתי, שפועל יום יום בניגוד להלכה ודן בערכאות, שלא ינסה להטיף מוסר ותורה ממקורות היהדות, ויבין את מקומו הבזוי לצד רודפי התורה לאורך הדורות.

לדידן, פסק הדין המתיימר להוכיח את חובת הגיוס לצבא, תוך התעלמות מפוסקי ההלכה לאורך הדורות, התעלמות בוטה מעמדת גדולי התורה בדורנו אנו, וסילוף מקורות ועיוות משמעותם, מספק לנו הצצה לבערות המכסה את רודפי התורה. בערות של עמי ארצות המובילה לשנאה יוקדת "שנאת עמי הארצות לתלמידי חכמים".

ברור שכפי שכל העומדים על עם ישראל ולומדי התורה לכלותם, זכו למפלה נחרצת, כך יקרה גם במקרה זה. עולם התורה ימשיך לפרוח ולשגשג בעז"ה, בני הישיבות ימשיכו לעסוק בתורה יומם וליל בשקידה, והללו ימשיכו לא להבין את מהותה של תורה, יישארו מנותקים ממקור החיים, וכמאמר הגמרא: "זכה נעשית לו סם חיים לא זכה…"