תרחיש האימה נחשף: אלפי הרוגים ומאות אלפי חסרי קורת גג ברעידת אדמה

רעידת האדמה שהורגשה הבוקר (חמישי) באזור ים המלח, הנגב ויישובים נוספים בדרום, החזירה לשיח הציבורי את אחת הסכנות החמורות ביותר הנשקפות לישראל – רעידת אדמה הרסנית. על רקע האירוע, פרסם השבוע מרכז המחקר והמידע של הכנסת דוח עדכני ומדאיג, המצביע על פערים עמוקים בהיערכות המדינה לאסון טבע רחב היקף.

על פי הדוח, רעידת אדמה משמעותית פוקדת את אזורנו בממוצע אחת ל־80 עד 100 שנים. האחרונה אירעה בשנת תרפ״ז (1927). תרחיש הייחוס שמציגים אנשי המקצוע כולל אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים, מאות אלפי אזרחים שיישארו ללא קורת גג ופגיעה קשה בתשתיות חיוניות – כבישים, מים, חשמל ותקשורת. האזורים המצויים בסיכון הגבוה ביותר הם אלו הסמוכים לשבר הסורי־אפריקאי, בהם הערבה, ים המלח, בקעת הירדן, אזור הכינרת, עמק יזרעאל ואצבע הגליל.

אחת הביקורות המרכזיות בדוח נוגעת להיעדר גורם מתכלל אחד שמרכז את ההיערכות הלאומית לרעידות אדמה. האחריות מפוזרת בין משרדי ממשלה וגופים רבים, דבר שמוביל לחוסר תיאום, כפילויות ובלבול – בעיה שעליה הצביע מבקר המדינה כבר בדוחות קודמים.

רשות החירום הלאומית (רח״ל), האמונה על תכנון ותיאום ההיערכות, סובלת בשנים האחרונות מקיצוצים חדים: תקציבה צומצם באופן משמעותי וכוח האדם שלה הופחת בכשליש. גם ועדות בין־משרדיות הפועלות בתחום מתפקדות ללא סמכויות אכיפה ועם משאבים מצומצמים, מה שמטיל ספק ביכולתן להוביל היערכות אפקטיבית.

בדוח מודגש כי הרשויות המקומיות הן החזית הראשונה באירוע רעידת אדמה – הן אלו שאמורות לאתר נפגעים, לפנות תושבים ולספק מענה מיידי לחסרי קורת גג. בפועל, מרבית הרשויות מוגדרות כבעלות מוכנות נמוכה עד בינונית, בעיקר בפריפריה. נתונים שהוצגו מצביעים על כך ש־73% מהרשויות המקומיות, שבהן מתגוררים קרוב למחצית מתושבי המדינה, מתקשות לתפקד בשעת חירום.

סוגיה חמורה נוספת היא מצב המבנים. עשרות אלפי בנייני מגורים שנבנו לפני החלת התקן המחייב לעמידות בפני רעידות אדמה אינם מחוזקים, ואין מיפוי מלא של רמת הסיכון. גם מבני ציבור, ובהם בתי חולים, אינם ערוכים כראוי – חלק ניכר מהם אינו עומד בתקנים הנדרשים, והתקציבים שיועדו לחיזוקם כמעט שלא נוצלו.

לצד זאת, הדוח מציין כי החלטות ממשלה שנועדו להסדיר היערכות ושיקום לאחר רעידת אדמה – לרבות פתרונות דיור זמני והקמת גוף ליבה מתכלל – לא יושמו ברובן, וחלקן נותרו על הנייר בלבד.