ללא תכלית, ללא תחליף | החלום של טראמפ לעזה, ושל האופוזיציה לממשלה

1.
חצי טראמפ וחצי איזנקוט: אם ניקח שני חצאי רעיון שונים, אולי נצליח לבנות מהם רעיון אחד שלם

בזמן שאיום ההסלמה באיראן עדיין מרחף על ראשנו ולא ברור מתי יפרוץ ואם יפרוץ, מפציע לו טראמפ עם רעיון חדש שנשמע מעניין, נשמע מרתק ואפילו נשמע מעט קסום: "מועצת השלום".

צמד המילים הללו נושא עמו מסר מרגיע, הוא משדר משהו קסום, גם מועצה, גם שלום, גם בשורה חדשה לעזה, המון אווירה והמון שואו, המון אוויר חם ומילים חלולות שאין מאחוריהן כלום כמיטב המסורת האמריקאית המתלהבת והמתלהמת.

השבוע פרסם נתניהו כי הוא "נעתר" לבקשתו של טראמפ להצטרף כחבר באותה מועצת שלום יחד עם עוד מנהיגים מרחבי העולם, רובם שונאי ישראל, כאלה שנתניהו לעולם לא היה יושב איתם סביב שולחן אחד. אבל טראמפ לא סתם מבקש, הוא "מבקש" בשפה הייחודית לו, ונתניהו מבין את הרמז ו"נעתר", בערך כמו שעובד זוטר "נעתר" לבקשתו של בוס קשוח ומבצע משימה קשה שאיש אינו שש לבצע אותה.

לטראמפ יש רעיון יצירתי איך לנהל את עזה. חמאס אמנם בשיא כוחו, מגייס מחבלים ומתחמש, מנסה לשגר טילים לישראל, ממשיך לשלוט בעיר המנהרות מתחת עזה, אבל מעל פני הקרקע יש לטראמפ הרבה חלומות על ניהול משותף של ממשלת טכנוקרטים, אנשים שאינם פוליטיקאים אבל ינהלו את עזה באופן כאילו מקצועי, איכשהו.

על פניו לא מדובר ברעיון מופרך. ממשלת טכנוקרטים יכולה להיות יעילה מאוד בהרבה מקרים – אבל לא במקרה של עזה. עזה נשלטת בפועל על ידי ארגון טרור וגם אם ימונו טכנוקרטים כאלה ואחרים הרי שמישהו ישלוט בהם מאחורי הקלעים, מישהו ימשוך בחוטים וזה יהיה כמובן חמאס. חמאס לא הולך לשום מקום ואת זה טראמפ לא רוצה להבין או לפחות מעדיף להתעלם מהעובדה הפשוטה הזאת.

ממשלת טכנוקרטים משמעותה אנשים שאינם פוליטיקאים, אבל הם מקצוענים בתחומם ולכן מנהלים את המדינה באופן מקצועי, כמו ועדה קרואה בעירייה כושלת. המציאות היא שבעזה הרעיון הזה פחות מעשי, אבל יכול להיות שאפשר להעתיק את המודל למקומות אחרים.

השבוע התעורר גדי איזנקוט והציע רעיון חדש לאחדות, בצורה של ריצה משותפת שלו, של לפיד ושל בנט, כשהרעיון הוא להמשיך את המגמה שהתחיל יאיר גולן בכך שמיתג את עצמו כשמאל, ולחדד את ההבנה ששאר המפלגות הן מרכז. הרעיון של איזנקוט הוא ליצור איחוד שיאיר גולן ניצב משמאלו וליברמן יבחר אם להיות ניצב מימינו או לחבור אליו, כאשר רק במועד סמוך לבחירות הם יחליטו מי יהיה המתמודד לראשות הממשלה לפי הסקרים שיהיו אז.

במבט ראשון הרעיון קצת מעורר רחמים. איזנקוט מנסה להמציא מחדש מושג לעוס ונדוש שכבר נוסע ונוסע במשך שנים רבות וכלום לא יוצא ממנו. הוא לוקח רעיון פשוט שנשמע טוב על הנייר ומנסה ליישם אותו בשטח, אבל בפועל הוא חוזר שוב ושוב על אותה פעולה שרבים ניסו לפניו ופשוט לא הצליחו.

כבר שנים רבות שמפלגות האופוזיציה והמפלגות שממול נתניהו, מנסות להתאחד לרשימה אחת ופשוט לא מצליחות. אז למה עכשיו איזנקוט חושב שהוא יצליח לעשות זאת, לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולהגיע לתוצאה אחרת? מדובר בתמימות ואפילו נאיביות פוליטית של טירון מתחיל, שגם הוא לא למד בעצמו מהניסיון, אותו ניסיון שמוכיח שבשנים האחרונות לא ראינו אף גנרל שהגיע מהצבא והצליח בפוליטיקה. הרעיון הזה היה שייך פעם, הוא הצליח בעבר הרחוק.

כבר שנים ארוכות שהפוליטיקה הישראלית מחפשת גנרלים שיובילו אותה, אבל הם מתגלים אחד אחרי השני ככישלון פוליטי. ועכשיו הוא מוכיח את זה בעצמו, הוא קודם כל גנרל שמנסה את כוחו בפוליטיקה ואחר כך הוא פשוט מנסה את אותו רעיון אחדות נדוש שרבים ניסו לפניו, מסתבר שאיזנקוט פשוט לא לומד מטעויות של אחרים.

אז הרעיון הזה לכשעצמו הוא לא מעשי, אבל במבט נוסף אפשר לומר שאיזנקוט זרק רעיון. כשאנחנו קוראים את שני הדיווחים על החלומות של טראמפ בעזה והחלומות של איזנקוט בפוליטיקה שלנו, זה מעלה לנו רעיון חדש – ישן שכבר נכתב כמה פעמים בין היתר מעל במה צנועה זו, רעיון שקצת מערער על התפיסה הפוליטית הוותיקה, אבל בפוליטיקה כל כך מקובעת וחסרת יצירתיות כמו שלנו, אולי מה שאנחנו צריכים זה באמת דווקא לשנות את התפיסה המסורתית.

כבר שנים ארוכות שהפוליטיקה מחפשת רק דבר אחד: תחליף לנתניהו. השאלה הנשאלת כל הזמן באופוזיציה היא מי ייצר אלטרנטיבה וכל מועמד שמנסה להציע את עצמו צריך להתמודד עם השאלה – האם אתה תהיה מסוגל להחליף את נתניהו.
השאלה הזאת, היא עצמה זו שמחזיקה את נתניהו בחיים הפוליטיים, זה סוד ההצלחה שלו ובגלל שלא מוצאים דמות שתשווה לו בכישורים הפוליטיים ובניסיון, נוצר מצב שאנשים שואלים את עצמם 'אז מי האלטרנטיבה?' וכשאין תשובה על השאלה הזאת, התשובה נשארת כמובן נתניהו.

במצב כזה, הפוליטיקה כולה צריכה לעשות חישוב מחדש ולא רק איזנקוט. כל מי שחושב שנתניהו צריך לפנות את כסאו מסיבה כזאת או אחרת, או כל מי שחושב שאפשר לשפר את הפוליטיקה מסיבה כזאת או אחרת, צריך להתחיל לשנות תפיסה, לצאת מהקופסה ולהתחיל לחשוב על רעיונות חדשים.

אולי במקום לחפש תחליף לנתניהו, אולי במקום לחפש את נתניהו השני או נתניהו הבא, אולי במקום לחפש מישהו שמתיימר להיות במקומו ולהתחרות בכישורים שלו, אפשר פשוט להתחיל לחפש ממשלת טכנוקרטים כמו שטראמפ חולם לעשות בעזה. במקום לחפש מנהיג אחד אפשר לחזור חזרה לתפיסה שמדינת ישראל היא דמוקרטיה, לא דיקטטורה ולא שלטון מלוכני ולכן מי שצריך לנהל את המדינה זו קבוצת אנשים ולאו דווקא איש אחד.

לפעמים קורה שעובד מאוד מוכשר עוזב חברה מסחרית גדולה, וההנהלה מבינה שאם היא רוצה להמשיך לתפקד ביעילות היא לא צריכה לחפש לו מחליף אלא לחלק את התפקיד שלו בין שלושה אנשים שונים ורק כך היעילות המקצועית נשמרת.

כל אחד שיושב היום באופוזיציה וחולם להחליף את נתניהו, אם הוא באמת רציני בכוונותיו להחליף שלטון ולא מבקש רק לשים את עצמו במקומו של נתניהו, הרי שהוא צריך להתחיל לחשוב ברצינות אולי אנחנו לא צריכים לחפש דמות, אולי אנחנו צריכים לחפש דווקא הרכב.

ממשלת טכנוקרטים מורכבת אומנם מאנשים שאינם פוליטיקאים ואילו האנשים שנמצאים היום באופוזיציה הם פוליטיקאים באופן רשמי לפחות, אולי לא פוליטיקאים מוכשרים מידי בלשון המעטה אבל הם עדיין פוליטיקאים ולא אנשי מקצוע. ועם זאת, הם יכולים להעתיק את המודל ולומר: אנחנו לא מתיימרים למצוא קיסר, לא מלך ולא מישהו שיחליף את נתניהו כנתניהו. אנחנו נבוא כקבוצה וננהל את המדינה בצורה מקצועית, אחד יהיה אחראי על תחום הביטחון, אחד על תחום הכלכלה וכן הלאה. נכון שהמודל הפוליטי בישראל בנוי מראש ממשלה ושרים שמכהנים תחתיו, אבל זה יהיה באופן טכני, אפשר לפתור את זה בצורה של רוטציה או באמצעות כל פתרון יצירתי אחר, אבל הרעיון יהיה שכולם באים לתפקד יחד ולא מחפשים מנהיג אחד שיעשה הכל.

בינתיים, אייזנקוט וטראמפ משתעשעים ברעיונות ישנים ולא ישימים, אבל אפשר לקחת מכל אחד מהם חצי מהרעיון ולבנות מזה רעיון אחד. לא סתם שותפות פוליטית חסרת תוחלת ולא סתם ממשלת טכנוקרטים של אנשי מקצוע, אלא פשוט גיבוש של האנשים הקיימים לכדי רעיון חדש.

בהכירנו את הפוליטיקה הישראלית זה בוודאי לא יקרה, זה לא יכול לקרות, מלחמות האגו חזקות יותר מכל שיקול אישי אחר, הרי אם היה מישהו באופוזיציה שהיה מסוגל לוותר על האגו שלו ועל מלחמת ה'מי בראש' אז כבר מזמן הם היו מצליחים להחליף את נתניהו. אבל לפחות אפשר להשתעשע ברעיון ולזכור שפה ושם אנחנו שומעים על רעיונות טובים, רק חבל שאף אחד לא באמת מסוגל להתכתב עם המציאות ולדבר באופן הגיוני במקום להפריח חלומות באוויר.

2.
להנות מהספק: הרעיון של טראמפ מופרך, אבל האיש כבר הוכיח שדווקא רעיונות מופרכים עובדים

בזמן ששורות אלו נכתבות, ניצב טראמפ על במת הכנס בדאבוס ומציג תוכנית גרנדיוזית לעתיד רצועת עזה. כשקוראים את פרטי התוכנית קשה להחליט האם לצחוק או לבכות, האם לזלזל או לרחם, האם לומר שמדובר בגאון או לומר שמדובר בהוזה מוחלט. המפה שמציג טראמפ על במת הכנס מציגה שדה תעופה עתידי בעזה, מרכזי עסקים, ריביירה של ממש עם בתי מלון ומסחר ועוד. רק לא ברור איך כל זה ייבנה על אדמה שכולה מנהרות.

הנאום שמשמיע טראמפ באותו כנס לא נשמע פחות מופרך מהתוכנית עצמה. הוא טען שהוא איש נדלן והוא מזהה שם הזדמנות נדלנית יוצאת דופן, הוא דיבר על הרעב שנגמר בעזה, הוא השתמש במילים פשוטות על השלום שהגיע למזרח התיכון, הכל בסדר, כל מי ששמע יכול היה לחשוב שהסתיימו כבר כל המלחמות, טראמפ הוא 'חוזה' השלום, עכשיו אין יותר שפיכות דמים והעולם הגיע לתיקונו המלא.

במבט פשוט אפשר לקבוע כמעט בוודאות שהאיש מנותק מהמציאות. כולם יודעים שחמאס שולט בעזה באופן מלא, שחמאס ימשיך לשלוט בעזה גם הלאה, הארגון לא באמת יניח את נשקו והאיום הביטחוני על מדינת ישראל ובמיוחד על דרום הארץ לא הולך לשום מקום.

על הבמה מאחורי טראמפ ישבו מנהיגים שרובם הגדול לא מזוהים עם מדינת ישראל, אולי זולת ארגנטינה והונגריה. המדינות החברות ביוזמה הגרנדיוזית הן ארצות הברית, אוזבקיסטן בחריין, מרוקו, ארגנטינה, ארמניה, אזרבייג'ן, בלגיה, בולגריה, מצרים, הונגריה, אינדונזיה, ירדן, קזחסטן, קוסובו, מונגוליה, פקיסטן, פרגוואי, קטאר, ערב הסעודית, טורקיה ואיחוד האמירויות. רוב מוחלט של הרשימה הנ"ל הן מדינות פרו פלשתיניות או מערביות יפות נפש ומצקצקות לשון לאו דווקא בעד מדינת ישראל. גם נתניהו "נעתר" להיות חבר במועצה זו אבל הוא לא היה בכנס ואף נציגות ישראלית אחרת לא נכחה שם. טראמפ בשבתו כטראמפ, לא חסך גם שם את שבט לשונו ואמר ש"לא את כל האנשים פה אני אוהב, אבל עכשיו כולם חברים שלי".

מאז שטראמפ עלה לשלטון כבר בקדנציה הראשונה, התרגלנו למציאות מורכבת אבל מעניינת. האיש מוכיח מצד אחד שהוא איתנו באופן מלא ומצד שני הוא תמיד מביא את הרעיונות הכי לא צפויים, הכי לא שגרתיים והכי לא מובנים מאליהם. והכיוון הזה דווקא חיובי, הרי ראינו שדווקא אובמה, ביידן וקודמיהם במפלגה הדמוקרטית כשלו תמיד כשניסו לעשות שוב ושוב את אותה פעולה מקובעת בניסיון להגיע לתוצאה שונה.

כעת טראמפ מוכיח שצריך לעשות אחרת וכשעושים את הדברים אחרת, הם באמת מצליחים. דבר נוסף שטראמפ הוכיח לנו זה שלפעמים דווקא ראש נדלני יכול להביא פתרונות מדיניים, כך למשל בהסכמי אברהם עם איחוד האמירויות, שם נחתם הסכם שלום כלכלי על מלא, לא שלום פוליטי, לא שלום מדיני, לא שלום של עקרונות ולא אף אחת מהמילים היפות ששמענו תמיד. האיש דיבר תכלס: כסף.

מה שטראמפ מנסה לעשות עכשיו על הבמה בדאבוס הוא להביא פתרון אחר לעזה, פתרון של ביזנס. האנשים שיושבים מאחוריו לא אוהבים את מדינת ישראל אבל הם אוהבים כסף, כל אחד ואחד מהם נדרש להשקיע כמעט מיליארד דולר שיופנו באופן רשמי לשיקום עזה אבל בסופו של דבר הם יהפכו להיות שותפים בעסק מניב ומכניס שבסוף אמור להביא רווחים.

האם הפעם זה ישים? קשה לדעת. אנחנו לא יכולים לצפות אף פעם את מהלכיו של טראמפ, גם המוכשרים שבפרשנים המדיניים מתקשים לפענח את המהלך ולצפות האם הוא יצליח או לא.

זה דווקא קל ונחמד ללעוג לטראמפ ולומר שהוא מנותק מהמציאות, שהוא חי בעולם דמיוני משלו, עולם מוזהב של הרבה דמיונות ורוח, ובאותה מידה קל ונחמד לומר שהאיש גאון ושהוא איתנו על מלא, ושחייבים לסמוך עליו כי רק הוא יכול לעזור לנו. שתי הגישות הללו הן טעות.

ההסתכלות במצב כזה צריכה להיות ספקנית. אף אחד מאיתנו לא ניחן ברוח הקודש ולא יכול לדעת לאן המעשים האלה יובילו, אז מצד אחד אין לנו הרבה ברירות, בינתיים טראמפ הוא היחיד שלפחות מביא רעיון כלשהו בקשר לעזה, אבל מצד שני אסור להיתפס לרעיון הזה כאילו מדובר פה בבשורה אמיתית. יתכן בכלל שכל המתרחש הוא מסך עשן כדי להסתיר משהו אחר, אין לדעת. ולכן ההסתכלות גם על טראמפ וגם על הרעיון שלו היא של כבדהו וחשדהו.

3.
האלימות וההתלהמות: המדינה לא יכולה להשליט לבדה את הסדר במגזר הערבי, בלי שיתוף פעולה מבפנים

עשרות אלפי אזרחים ערבים יצאו השבוע להפגנת ענק, במחאה על אוזלת היד של הממשלה והרשויות נוכח הפשיעה הגואה ברחוב הערבי.

מתחילת השנה האזרחית הגיעו הנתונים לשיאים מחרידים, מספר הנרצחים במגזר הערבי מטפס מידי יום ואזרחים רבים בריכוזים ערביים פשוט מפחדים לצאת מהבית. האצבע המאשימה מופנית קודם כל כלפי הממשלה ובמיוחד כלפי השר המופקד על המשטרה, אשר נחשב לסדין אדום בעיני כל ערבי באשר הוא.

באופן אובייקטיבי אפשר לטעון שצריך להכניס למשוואה גם את החינוך והתרבות בחברה הערבית, כמות כלי הנשק שהצעירים שם אוגרים לעצמם מסכנת את כולם ומהווה איום אזרחי ולאומני גם יחד, אבל מאוד נח להפיל הכל על המשטרה ולהציג את בן גביר כמי שאשם באלימות הזאת.

בסופו של דבר, הפתרון האמיתי יבוא לא רק מהממשלה אלא קודם כל משיתוף הפעולה מצד המגזר הערבי עצמו. בשנים האחרונות נעשו אינספור מאמצים והופנו משאבים רבים לנושא הזה, אבל גם המשטרה מרימה ידיים כשהיא נתקלת בחוסר שיתוף פעולה מוחלט מהצד השני. רוב הצעירים הערבים, גם אלה שמחזיקים באזרחות ישראלית, לא מאמינים במשטרה ומתייחסים בחשדנות לכל לובש מדים, המאמץ לגייס אותם להיות חלק מהמאמץ הזה כבר נחל כשלון חרוץ.

ועוד לא דיברנו על אלפי הצעירים שמצהירים באופן גלוי שהם בעצם פלשתינים שמתגוררים במדינת ישראל, הם לא רוצים שיהיה להם שום דבר משותף עם המדינה, במצב כזה באמת אי אפשר להאשים את המשטרה ואת הממשלה. אי אפשר לעשות שום דבר אם הרשויות הערביות עצמן חוסמות כל אפשרות להקים תחנות משטרה ולתגבר את כוח האדם במערכות הביטחון.

מדינת ישראל לא אמורה להקצות משאבים שאין לה כדי להשליט בעצמה סדר בין אנשים שלא מכירים בה ולא רוצים לשמוע אותה. אם יש מישהו במגזר הערבי שרוצה באמת לקדם פתרון אפקטיבי, שיציג קודם כל רצון ויכולת לשתף פעולה עם הפתרון, המדינה לא יכולה לעשות את זה לבדה.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע מבית יתד נאמן, לתגובות: [email protected]