גל מחאה חדש הולך ומבעבע באיראן, ומאיים להתפרץ מחדש למרות יד הברזל של המשטר. על פי דיווחים בתקשורת האמריקנית, הזעם הציבורי רק התעצם מאז הדיכוי האלים של גל ההפגנות הקודם, שבו נהרגו אלפי אזרחים. כעת, ההתנגדות מקבלת ביטוי רחב ומגוון – לעיתים גלוי ומסוכן, ולעיתים שקט אך עיקש – בכל רחבי המדינה.
הלוויות ואירועי זיכרון הפכו בשבועות האחרונים לזירות מחאה. בני משפחות שכולות וצעירים קוראים סיסמאות נגד הנהגת הרפובליקה האסלאמית, כולל קריאות ישירות נגד המנהיג העליון, עלי ח'אמנאי. באוניברסיטאות בערים מרכזיות מתקיימים טקסי זיכרון שהופכים במהירות להפגנות, ושביתות קצרות פורצות במחלקות לימוד שונות.
גם מערכת החינוך התיכונית מצטרפת לרוח המחאה. תלמידים מדווחים על סירוב לשיר את ההמנון הלאומי, ומורים מזהירים מראש מפני פשיטות של כוחות הביטחון. ההנחיות לתלמידים כוללות מחיקת תכנים פוליטיים מהטלפונים והימנעות מהגעה לבתי הספר בעת חיפושים – עדות לפחד, אך גם להתנגדות שקטה ומתמשכת.
במערכת הבריאות נרשמת תופעה חריגה במיוחד: רופאים ואחיות מביעים מחאה פומבית על מעצר עמיתיהם, שנעצרו לאחר שטיפלו בפצועי ההפגנות. לפי ארגוני זכויות אדם, כוחות ביטחון פשטו על בתי חולים ומרפאות, חיפשו פצועים ועצרו גם אנשי צוות רפואי – צעד שעורר זעם ציבורי רחב.
לצד המחאה האזרחית, נשמעים גם קולות פוליטיים חריפים מתוך איראן עצמה. בכירים לשעבר ופעילי חברה אזרחית טוענים כי היקף ההרג והדיכוי מוכיח שהמשטר אינו בר-רפורמה, וקוראים להחלפתו. מכתבים פומביים והצהרות חריפות זוכים לתהודה – אך גם למעצרים מיידיים.
לפי גורמים מחוץ לאיראן, מאז סוף דצמבר נהרגו אלפים ונעצרו עשרות אלפים, בעוד המשטר מציג נתונים נמוכים בהרבה ומגדיר את המפגינים כ“מתפרעים” ו“טרוריסטים”. צעדים נקודתיים של הקלה, כמו שחרור אסירים בודדים או הבטחות לשינויים חברתיים מינוריים, אינם משכנעים את הציבור.
כעת, סוחרים ופעילים קוראים לחדש את ההפגנות בתום ימי האבל המסורתיים – דווקא באותם מוקדים שבהם פרץ גל המחאה הקודם. המסר ברור: הזעם לא שכך, והמאבק נגד המשטר רחוק מסיום.
