חלק א': הצבע של החרדה – הלא מודע ההורי בשעת חירום
המציאות הביטחונית המתוחה מעמידה את כולנו – הורים וילדים כאחד – במצב של לחץ מתמשך ואי-ודאות. העיקרון המרכזי שאבקש להציע הוא שעיבוד פנימי של ההורה הוא הכלי החזק ביותר שלו עבור ילדו; זהו המפתח להתמודדות ויצירת ביטחון במצבי משבר.
כיצד אנו "צובעים" את עולמו של הילד?
כשאנחנו ילדים, העולם מצטייר לנו בטבעיות דרך תפיסתם של ההורים שלנו. אם ההורים צובעים את העולם בירוק, עולמו של הילד מוגבל והוא לא רואה את הצבעים האחרים. כחלק מהצורך של הילד בשייכות, הילד מקבל את תפיסת ההורים כמוחלטת. אין לו גישה לעולם הרחב שבחוץ. במצבי לחץ בכלל ובמצב חירום בפרט, צבע החרדה של ההורה הופך להיות חזות הכל עבור הילד, מה שהופך את האחריות ההורית למכרעת.
הילד מחפש את עצמו במבט של ההורה. אם ההורה מוצף בחרדה אישית עמוקה, הילד רואה 'בעיקר' את החרדה של ההורה, כי מבטו של ההורה ממוקד רק בחרדה של עצמו. החרדה הזו מדבקת, הילד נותר בתחושת סכנה, ללא 'סביבה מחזיקה' של ההורה, משום שההורה לא באמת מסוגל לראות את הצרכים שלו.
המראה של הילד: חשיבותו של שיח אותנטי
על כל הורה להיות מודע היטב לכך שעיניו הן ה"מראה" של הילד.
זה נכון גם ברמה הלא-מודעת. הורים משדרים לילדים מצג שווא ש"הכל בסדר" בזמן שהם עצמם חרדים, הילד הוא רדאר ללא מודע ההורי, הוא מרגיש את הפער בין המילים של ההורה לבין המציאות הרגשית שלו, מה שיוצר אצלו אי-הבנה ובדידות.
חשוב שההורה ידע לנהל דיאלוג עם הילד על המציאות המורכבת, להודות בקושי ולומר: גם לי קצת קשה או מפחיד, אך עליו לעשות זאת מתוך מקום אחראי ולא מתוך התפרקות. עצם היכולת להודות בחרדה המשותפת עם הילד בזמן אזעקה (למשל) יכולה לחזק חיבור הדדי בריא.
עיבוד פנימי ככלי להרגעה
הורה שיודע להיות במגע עם הילד הפנימי ששוכן בתוכו באופן לא מודע, הורה שיודע לעבד ולהתהלך בנינוחות באזורי החרדה וחוסר האונים שלו עצמו, ידע גם להרגיע את ילדו בטון שלו, במוסיקה של המילים, בחיבוק שלו, לתווך לילד את המציאות המורכבת. הוא ידע לראות טוב יותר את הפחד של הילד שלו, מבלי להעמיס עליו חרדה מיותרת, ולתת לו מענה אמיתי.
ככל שההורה יודע לתת מקום לפחד והחרדה שלו ולעבד אותם, הוא ידע להקרין ביטחון אמיתי, לפתוח שבילי גישה חדשים אל הילד שלו, המאפשרים לילד להרגיש מוחזק ובטוח יותר. אם ההורה יראה לילד שהוא רואה את הפחד של הילד ולא רק את הפחד של עצמו, הילד ירגיש מוחזק, וזו הדרך הטובה ביותר של ההורה להשפיע ישירות על יכולת ההתמודדות של הילד.
מלכודת ה"הכול בסדר"
תרחיש נפוץ הוא, שלהורים קשה להיווכח בחרדה של ילדיהם ולשאת מצב שבו משהו משתבש להם, כדי להימנע מהכאב של עצמם. לכן, הורים כמעט כופים על ילדיהם ליצור מצג שווא שבו 'הכל בסדר', ולא מותירים מקום לקושי ולתסכול.
במצב כזה, ההורים שבים ותובעים מילדיהם להיות מאושרים כל הזמן, ליהנות ולשמוח – הם ממהרים לתקן את מה שמשתבש או לכפות על המצב 'להיות בסדר' גם אם אינו כזה.
כשילד חש שהוא כל הזמן צריך להיות 'בסדר', גם אם הוא מתאמץ ומצליח, הוא נותר לכוד בניסיון לרצות במקום להיות קשוב לעצמו.
הוא אולי חש סיפוק הקשור במילוי הציפיות שלנו כהורים. אך במקביל הוא חש חרדה תמידית לעמוד בציפייה הזו. החרדה הזו לכשעצמה גורמת לו סבל, גם כששום דבר קונקרטי עוד לא השתבש.
הורה יקר! מחקרים קובעים שהגורם המשמעותי ביותר שקובע את חוסנם של ילדים בעתות מלחמה הוא איכות היחסים שלהם עם הוריהם.
הילד נושא את עיניו אליך. הוא מסתכל בפניך, רואה כיצד אתה מתמודד ולומד מכך איך לנהוג בעצמו. תפקידך כהורה הוא לא רק להגן פיזית, אלא לעצב את הסביבה, לפרש לילד את המתרחש ולחזק את הביטחון בכך שיש מי שנמצא שם עבורו.
חיים עוזר הוניגסברג – מטפל זוגי ומשפחתי. לתגובות וליצירת קשר – [email protected]
