1.
הפער בין הרצוי למצוי:
מה היה קורה אם נתניהו, סמוטריץ' ובן גביר היו מדברים בקצת פחות התלהבות
היום ארבעים ותשעה יום שהם שבעה שבועות להקמת הממשלה, שהם כארבעה-עשר שבועות בערך מליל המדגמים בסגירת הקלפיות, הלילה בו התבשר עם ישראל על נצחון הימין בבחירות ועל הדהירה להקמת ממשלת חלומות שכמותה לא היתה מעולם.
שבעה שבועות מיום הקמת ממשלה הם זמן קצר מדי, שלב מוקדם מדי למשבר פוליטי בסדר גודל שכזה כפי שראינו השבוע. אולי רק ממשלה שהוקמה על ידי אנשים שלקחו את השיח לצד הקיצוני, יכולה להגיע באותה מהירות למשבר שכזה. רק ממשלה שהוקמה באקסטרים של בן גביר מגיעה מהר מאוד למשברים באקסטרים של בן גביר.
אם מישהו היה מגיע אלינו לפני 14 שבועות ומספר שלא רחוק היום בו יעמדו פעילי ימין בזירת פיגוע מחריד ויצעקו 'בן גביר תתפטר', היינו מאמינים לו? אם מישהו היה מגלה לנו שבתוך שבעה שבועות יעמוד בן גביר ויגיד על הממשלה "לא אל הנער הזה התפללנו", היינו קונים את זה?
אם מישהו היה מספר לנו לפני 14 שבועות שרוב המפלגות השותפות לליכוד בממשלה, מאוכזבות מאי קיום ההסכמים הקואליציוניים, היינו מאמינים לדבר כזה? האם מישהו חלם בכלל לפני שבעה שבועות על שובה של שגרת ירי הטילים מעזה כשהתגובה הישראלית הופכת חלשה יותר מאשר בתקופת בנט ולפיד?
התשובה, בעצם, היא כן. בהחלט כן. השאלות הללו רטוריות.
כל אזרח שפוי שעיניו בראשו היה מאמין בהחלט לכל התרחישים הללו, אם רק היו מספרים לנו אותם אז, כי בפועל לא חסרים כאלה שאמרו זאת כבר אז ודווקא מהצד הימני של המפה. כל מי שלא נסחף אז באופוריה הרגעית ידע היטב שלממשלה הנבחרת אין שום יכולת בעולם לפעול כבמטה קסם ולהביא פתרון לשלל הבעיות כמו שהובטח בהבטחות החגיגיות על שלטי הבחירות.
לאף אחד לא היו אשליות שבן גביר יכול היה בשעות שאחרי הטבח הנורא בשכונת רמות, לשלוח חיילים לבית משפחת המחבל השפל, להעמיס אותם על טנדר שיזרוק אותם בעזה, ואז להנחית טיל מהאוויר על הבית עם כל רכושם בתוכו. נכון, זה מה שהוא הצהיר לאורך כל השנים שזה מה שצריך לעשות וזה הדבר היחיד שאולי ירתיע מחבלים, אבל אף אחד הרי לא קנה את זה שהוא באמת יכול יהיה לעשות כך.
אף אחד לא באמת חשב שאותו נתניהו שבמשך שבעה שבועות תמימים התמהמה ולא הקים את ממשלת החלומות שהבטיח, והתיש את כולם כשהוציא להם את המיץ, את שאריות השמחה והחדווה, עד שהביא אותם איכשהו לשולחן הממשלה, ימהר גם לפזר את שלל הסמכויות והתקציבים שהבטיח לכל הקצוות. אף אחד לא באמת חשב שנתניהו שהמציא את רעיון העברת מזוודות הכסף לעזה יגביר פתאום את הלחץ וישנה את הגישה.
מה שמרגישים היום רוב אזרחי מדינת ישראל הוא תהליך של התפכחות. ההבנה הולכת ומחלחלת עם כל שבוע שעובר, שההבטחות שהובטחו לנו על ידי נבחרי הציבור לא באמת מעשיות. אבל ההתפכחות הזאת מעמיקה עוד יותר את הפער, את התהום ההולכת ומתרחבת, בין מה שהעם רוצה לבין מה שנבחרי הציבור יכולים לעשות. וזה מה שכואב לכולם. בן גביר הוא לא הסיפור פה ואפילו נתניהו הוא לא לגמרי הנקודה המרכזית. הסיפור פה הוא העם. העם שמאס במצב הזה, וצועק בגרון ניחר לשינוי.
כבר כמה שבועות שהנושא המרכזי שמעסיק את התקשורת ואת כל מעגלי השיח הוא הרפורמה המשפטית, כשבימין מסבירים לנו שזה לב הענין ואם לא יהיה שינוי במערכת המשפט הרי שגם לא יוכל להיות שלטון ימין, אבל את העם זה לא מענין. העם רוצה מלחמה אמיתית ביוקר המחיה ובעיקר הוא רוצה להרגיש בטוח, לא לפחד בכל רגע מהמחבל הבא שעלול לצוץ מעבר לפינה.
וכאן מגיע הפער. כי גם לממשלה הימנית ביותר אין יכולת לעשות כך. רפורמה במערכת המשפט היא הכרחית וחשובה גם למלחמה בטרור, אבל אי אפשר לתלות הכל רק בה. אם ראש השב"כ מתקשר לבן גביר להזהיר אותו מפני התבטאויות קיצוניות שעלולות להבעיר את השטח, אין לזה שום קשר ליועצת המשפטית לממשלה ואפילו לא לנשיאת העליון. אם מחבלים מתוך הכלא מזהירים שהאזור כולו יתלקח אם לא ירשו להם להתקלח, אין לזה שום שייכות לאיזון בין הרשות השופטת למחוקקת. ושום בהרב מיארה גם לא קשורה למזוודות הכסף הזורמות לחמאס.
אסון הטרור הוא אסון אמיתי, ולמדינת ישראל אין באמת יכולת להתמודד בדרך הטבע מול המפלצת האסלאמית האימתנית. גם אם מחר בבוקר יסגרו את בית המשפט ויפרקו את הפרקליטות והייעוץ המשפטי כולו, אף אדם שפוי במערכת הביטחון לא יתן לבן גביר להעמיס משפחות מחבלים על טנדרים ולהקריס את בתיהם על חפציהם ורכושם. זה לא יעבוד.
ומצד שני, העם באמת זועק לשינוי. הסיבה היחידה שבן גביר נבחר, היא שהעם רצה באג'נדה הזאת. בן גביר ידע לזמר את הזמירות שמתנגנות בקרב רוב אזרחי ישראל, גם אלה שלא הצביעו לו, הוא היטיב לבטא את התחושות של כולם, של רוב חלקי העם שהולך ומתכנס לכיוון הימין בגלל המציאות ההזויה והמקוממת השוררת כאן, ולכן הוא ניצח. ושוב: זו לא מערכת המשפט. מערכת המשפט תרמה אולי חלק לא מבוטל לדבר הזה, אבל אי אפשר להפוך אותה לחזות הכל.
אז אם זה המצב, אלו ציפיות יש לנו בכלל מנבחרי הציבור? אם ידיהם כבולות, ולא רק בגלל מערכת המשפט, מדוע שנבוא אליהם בטענות? התשובה לכך פשוטה בתכלית. הטענה כלפי אותם נבחרי ציבור היא שהם משקרים לנו, שהם בונים מערך ציפיות אדיר ומגדילים את הפער בין מה שהעם רוצה לבין מה שהם מסוגלים לתת, ובכך גורמים לנפילות מתח כואבות כפי שראינו השבוע.
נתניהו עושה את זה כבר שנים רבות. הקמפיינים שלו בנויים מהרבה אוויר חם ויצירת התלהבות. כעת הצטרפו אליו גם סמוטריץ' ובן גביר, שדיברו גבוהה גבוהה על גדיעת התקוה הפלשתינית והכבדת הצעדים נגד הטרור, 'ימין על מלא' והחזרת הסומק ללחיי אזרחי מדינת ישראל, כל זאת למרות שהם עצמם לא לגמרי האמינו בכך אלא הרשו לעצמם להיסחף בכיף התקווה הטובה.
נתאר לעצמנו שלפני הבחירות האחרונות, בעודנו יושבים תחת ממשלת בנט ולפיד, היו באים נתניהו, סמוטריץ', בן גביר ושאר חבריהם, והיו אומרים לנו בפשטות: אזרחי מדינת ישראל, אנחנו לא קוסמים ולא מכשפים, אין לנו איך לשנות את החיים שלכם מקצה לקצה ובטח שלא במהירות, אבל דבר אחד אנחנו מתחייבים: שבניגוד לבנט ולפיד, אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לפעול כמו ממשלת ימין, אנחנו מתחייבים שלא נחסוך בשום מאמץ, כדי שנוכל להסתכל בעיניים שלכם ולהגיד שעשינו הכל. ככה פשוט, בלי הבטחות סרק.
אין ספק שבמקרה כזה הניצחון שלהם היה מהדהד לא פחות, העם גם היה מעריך אותם הרבה יותר ובעיקר – לא היינו מגיעים לתסכול בו אנחנו נמצאים היום. הפער בין מציאות להבטחות היה קטן יותר, והיה מרכך את המכה ואת הנחיתה אל הקרקע.
אבל בעלמא דשקרא הדין, יושר ומציאות לא יכולים לנצח בחירות. בחירות מנצחים רק עם רוח, רעש וצלצולים. כעת אזרחי ישראל משפשפים את רגלם הכואבת מהנפילה, ומנסים לחשוב האם להאמין לאנשים הללו גם בבחירות הבאות.
2.
בלי לחץ:
נתניהו לא ידחה למחר את מה שיוכל לדחות למחרתיים. כך נשארות כל האופציות פתוחות
ימים אלה, של סוף שבוע סוער ומתוח פוליטית, מביאים את הקואליציה לנקודת רתיחה חדשה, שטרם היתה כמותה, שיא חדש בחייה הקצרים של הממשלה. משבר האמון השורר בין המפלגות, ואף בתוך הליכוד, דורש מנתניהו ואנשיו להקדיש מאמץ מיוחד כדי לנסות לפתור מה שאפשר.
נקודת הרתיחה הגיעה בבוקר יום חמישי, עם הריסת הכרם בשילה. רק זה היה חסר לסמוטריץ' ובן גביר היושבים בממשלת הימין-על-מלא, וכל זה שבועיים אחרי פירוק מאחז נוסף שהוקם בשומרון בין לילה.
חוסר האונים של סמוטריץ' חשף שוב את העובדה שההסכם הקואליציוני טרם קוים. בהסכם דרש סמוטריץ' לקבל לידיו את הסמכויות ביו"ש, אבל גלנט לא ממהר לתת לו. סמוטריץ' אמור בתוקף תפקידו כשר נוסף במשרד הביטחון לקבל לידיו את המנהל האזרחי, אותו גוף המהווה תחליף למשרדי ממשלה עבור האזרחים המתגוררים מעבר לקו הירוק, בראשו עומד קצין בדרגת אלוף ותחתיו פועלים נציגים של משרדי הממשלה השונים. בהסכם הקואליציוני דרש סמוטריץ' לקבל לידיו את הסמכות על המנהל, להמתין שהאלוף הנוכחי יסיים את תפקידו בעוד חודשים ספורים ואז למנות תחתיו מנכ"ל אזרחי במקום איש צבא, וכן לבטל את התקנים של משרדי הממשלה. בכך אמור המנהל להפוך ליותר אזרחי ויותר נגיש – הצעד הקרוב ביותר להחלת ריבונות אזרחית ביו"ש.
כשמהלך כזה ייצא לפועל, אפשר יהיה לעכב במעט פינויים מהסוג שראינו כבר פעמיים בשבועיים האחרונים. פינוי מאחזים יישאר אמנם בתחום של גלנט ובשליטה מוחלטת של צה"ל, בעתיד אף צפויים להתבצע פינויים נוספים שגם סמוטריץ' עצמו יחתום עליהם, אבל ככל שהמנהל יהפוך ליותר אזרחי אפשר יהיה לפעול בכלים משפטיים כדי לעכב הריסות, להסדיר מהלכים ולפעול יותר בהסכמה ובמתינות מול התושבים בכדי למנוע תסיסה.
וכשכל זה לא קורה, גובר גם התסכול של סמוטריץ', שעומד מול נתניהו ודורש לקיים את ההבטחות. בינתיים הוא חוטף ביקורת מה'בייס' ומאבד גובה ופופולריות, כמעט כמו בן גביר שצבר שיא של איבוד גובה מול קהל תומכיו. המכנה המשותף לשניים הללו הוא, שהם גילו לראשונה איך זה להיות שותפים של נתניהו. כל עוד אין אילוץ, כל זמן שאין לחץ ואקדח לרקה, שום דבר לא יקודם ולא יזוז.
והשניים הללו לא לבד במכנה המשותף הזה. יחד איתם ניצב למשל סגן השר הרב אורי מקלב, שעדיין ממתין לסמכויות שהובטחו לו מלשכת נתניהו בכל הקשור לתחבורה למגזר החרדי. הציפייה בקרב הציבור עצומה. לרב מקלב יש תכניות ברורות לשיפור התחבורה והורדת מחירים, אבל הסמכויות לבצע את כל זה עדיין לא הועברו אליו. למה? ככה. כי אין סיבה לבהילות, הממשלה לא תיפול ושום דבר לא יקרה אם זה יחכה, אז מה בוער?
לצידם צועדים גם אבי מעוז, שעדיין ממתין לסמכויות שלו במערכת החינוך, גלית דיסטל המכהנת רשמית כשרת הסברה ומאי גולן שקיבלה את התואר שרה בלי תיק במשרד ראה"מ, ושתיהן עדיין תוהות מה הן בעצם אמורות לעשות ועם אלו משאבים. דיסטל אפילו צוטטה השבוע מתלוננת שאין לה מדפסת במשרד…
המשבר עם דודי אמסלם נפתר רק אחרי לחץ אדיר שהוא הפעיל ואיומים שהגיעו מאחורי הקלעים, לפיהם הוא לא יצביע על הרפורמה ועל 'חוק דרעי'. ברגעים בהם נכתבות שורות אלו, מתקיים מאמץ אדיר מצד נתניהו להגיע להסדר בין גלנט וסמוטריץ', רק בגלל שזה הגיע לנקודת רתיחה בלתי אפשרית. לא ברור האם סמוטריץ' יקבל את כל מבוקשו, אבל עצם הטיפול בזה מתרחש רק בגלל ששלשום הוא כינס ישיבת סיעה והפריח חשש שגם מפלגתו לא תצביע עם הקואליציה.
נתניהו לא דוחה למחר את מה שיכול לדחות למחרתיים, ואת זה מרגישים על בשרם גם חבריו בליכוד וגם שותפיו מהמפלגות האחרות. אם אין דד-ליין ואין איום מוחשי, אפשר לשבת בשקט ולראות לאן הדברים מתפתחים. גם בפינוי הכרם השבוע, נתניהו ניסה להלך בין הטיפות, לשתוק תחילה ולאחר מכן להורות על עצירה זמנית של הפינוי, להלך בזהירות בין גלנט וסמוטריץ' ולצאת בסדר עם שניהם, עד שהבין שאם ימשיך כך שניהם יתהפכו עליו.
זה אופיו של האיש וזו ההתנהלות שלו כבר עשרות שנים. שיטת הסלאמי. לא לעשות שום דבר שאינו בהול. ככה אפשר לשמור על כל הקלפים פתוחים ולהשאיר את כל האופציות להמשך. הבה ונזכור שנתניהו עצמו לא התלהב מלכתחילה מרעיון ממשלת ימין על מלא, אותה הבטיח ויצר במו ידיו. הוא מרח שבעה שבועות עד הקמת הממשלה, כדי לנפח בלוני משברים שיתפוצצו לאורך הדרך, והשבוע היינו עדים להתפוצצותו של בלון נוסף.
נתניהו לא רוצה לפרק את הממשלה ולא ימהר להכניס את גנץ. זה לא הולך לקרות עכשיו. אבל הוא כן שומר על שגרת פיצוצים, על שגרה של מתחים ומשברים. הוא מקפיד לא לנעול את כל הפינות ולא לחשק יותר את עצמו בשום הבטחה שתכניס אותו לדרך אל-חזור. כשבן גביר זועק "לא אל הנער הזה התפללנו", זה מאיים על נתניהו מחד, אבל מאידך יכול להוות גם הזדמנות. הוא ישמור על הסדק הזה שלא יתרחב, אבל ישמור עליו גם שלא ייעלם. אולי יהיה בו שימוש בעתיד.
3.
את מי משרתת המחאה:
גם הזינוק של להב-הרצנו לא הצליח להסתיר את מצבו של לפיד
בשיאן של ההפגנת הסוערות שנערכו השבוע מול הכנסת, קיבלו העיתונאים זימון להצהרה מיוחדת של ראשי מפלגות האופוזיציה במשכן הכנסת. מול המצלמה עמדו לפיד, גנץ, ליברמן ומרב מיכאלי, אבל לא רבים הצליחו להקשיב להם, משום שברקע עדיין רצו התמונות ההזויות מהזינוק של יוראי להב הרצנו מעל לשולחן ועדת החוקה, ומהצד השני הוטחה בהם ביקורת על כך שהם, כאנשי שמאל, לא ראו לנכון לצרף את המפלגות הערביות להצהרה, כאילו הן לא חלק מהאופוזיציה.
ארבעת ראשי המפלגות תקפו כמובן את הממשלה ואת הרפורמה המשפטית, וכעבור יומיים, בצהרי יום רביעי, הציג לפיד בכנסת מתווה משלו, וטען כי יש לעצור את החקיקה ל-60 יום כדי לתת לנשיא את הזמן לקידום פשרה מקובלת. זמן קצר אחר כך חשף גנץ שהוא לא הכיר את המתווה, אבל הוא עדיין תומך בעצירת החקיקה כתנאי לפשרה.
התקרית חשפה שוב, כיצד אין ללפיד בדל של שליטה על האופוזיציה. הוא לא משתף את גנץ בשום דבר ובכך הוא גורם לו בעקיפין לזחול אט אט לכיוון נתניהו, למיכאלי דעות משלה זאת בנוסף למתיחות מול לפיד שעדיין כועס עליה שלא התאחדה עם מרצ, ליברמן כדרכו עושה שבת לעצמו והמפלגות הערביות בכלל לא רלוונטיות.
התקווה האחרונה של לפיד, היא הרפורמה המשפטית. הדבר היחיד שעדיין מאחד את כל חלקי האופוזיציה, הוא המחאה הציבורית, ההפגנות והסערה. לפיד מאוד רוצה שנצחק על הקפיצה של הרצנו, העיקר שלא נדבר על מצבה של האופוזיציה ומצבו שלו בתוך המשחק הזה.
במצב כזה לא נראה שיש ללפיד שום ענין בפשרה. המחאה עצמה משרתת אותו. בליכוד התכוננו מראש למצב שתידרש פשרה, והם יצטרכו לוותר על חלק מהסעיפים, אבל כפי שזה נראה כרגע, דווקא לפיד יעזור להם להמשיך בשלהם. הוא כנראה יהיה הראשון שירצה בהמשך המחאות והסחת הדעת ממנו וממצבו.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]
אז זהו.
יצא מרצע מהשק.
אין לנו על מי להישען אילא על אבינו שבשמים וצדיקיו האמיתיים שבדור שהם מנהיגי הדור האמיתים ואם אנחנו ניתן להם את המנדט,ולא לא צריך ללכת לקלפי או לקיים הצבעה, פשוט להאמין בתלמידי חכמים באמונת חכמים אמיתית. בוודאי נזכה לראות בביאת המשיח בקרוב ממש!
קרנות זרות שעושות חינוך מחדש לראשי מערכת הביטחון על ידי בילויים בבתי מלון מלכותיים באירופה, מכניסות מורך בלבבות, וזה התוצאה להתנהלות פחדנית של ראש השבכ והמוסד, אנשים שנהנתנות תופסת את עולמם, לעולם לא יוכלו לפתח חשיבה לטווח ארוך, ראשי המדינה הראשונים כמו בן גוריון אע"פ שלא היו מסילת ישרים בלשון המעטה אפיינה אותם מסירות אמיתית לקידום המדינה אע"פ שכל האמצעים היו כשרים לצערינו, עדיין גישה זו קידמה את המדינה, היום הראש נמצא בנהנתנות, אז ממילא הלב מפונק וללא חזון ויכולת מבצעית לטווח ארוך, זה חלק מהבעיה שגם אותה צריך לפתור.
תחילה, למה אתה כותב כה ארוך?
שנית, מי שילם לך ללכלך על איש אמונה ואוהב ישראל כמו בן גביר?
הצטרפת לכת השמאל שמחריבה את מדינת ישראל בהשמצות בחו"ל, בכניעה לערבים ובעיקר, בטשטוש היהדות במדינה!
.
עדיף שתשתוק ולא תבייש את שם משפחתך
דברי אמת. יש לציין גם שבן גביר וגם סמוטריץ' לא מוכשרים לתפקידים שהבטיחו. איתמר בן גביר הוא שחקן קולנוע מוכשר ופחות שר בממשלה