הכל התחילה כשהיה בן שמונה. אחד הדודים שלו הגיע בהפתעה. הוא מאוד שמח לקראתו והתנפל עליו בחיבוק ילדותי תמים ועליז.
אבל הדוד חיבק אותו בשקט, ולא חייך בכלל.
"אתה יודע ששנינו מאוד אוהבים את אבא שלך", אמר לו הדוד כשבעיניו לחלוחית חשודה מאוד. "אבל אני מצטער לומר לך, שיותר לא נראה את אבא. אבא נפטר. עוד מעט אנחנו נלך להלוויה שלו, ואתה, בנו הבכור, צריך לומר 'קדיש'.
הוא היה המום. מה זה אומר 'אבא נפטר'? הולכים לעשות לו הלוויה?
אבל מתי הוא יחזור?
זה כואב למות?
זה בגללי? בגלל שאתמול אני לא רציתי ללכת לישון בזמן, והוא אמר שכואב לו הלב לראות שאני לא שומע בקול אמא???
אף אחד לא ענה לו על השאלות הללו, ומאז הוא מתמודד.
אמא נהייתה מאוד עצובה מאותו היום, והוא צריך לדאוג לה כל הזמן. שהיא לא תשכח לאכול, שהיא לא תשכח לבלוע את הכדורים שהרופא נתן לה. אוי, כמה כדורים. זה לא נגמר.
בהמשך הוא נכנס בנועם עול מצוות, התחיל ללמוד בישיבה, ואט אט השתקם ובנה את החיים הפרטיים שלו.
למרות שהבית ממנו הגיע כבר כמעט ואינו מתפקד, הוא התערה בחברה, שקד על תלמודו ובחסדי שמים החל לפרוח והפך לאחד מבכירי הישיבה בה הוא לומד.
לאחרונה הוא התארס בשעה טובה, ובקרוב מאוד הוא יקים את ביתו שלו.
בית בריא, עם שני הורים, בית של שמחה וחיוכים.
אבל כדי להתחתן הוא חייב לקבל עזרה. אין מי שיישא בהוצאות הכבדות הללו. אין מי שייקח על עצמו את התשלומים של כל הוצאות החתונה והנדוניה. הוא צריך לקנות בגדים, מצעים, מגבות, שולחן וכיסאות למטבח, מקרר ומכונת כביסה.
הבסיס של הבסיס. הדרים החיוניים ביותר.
אבל אין לו מאיפה להתחיל בכלל.
מרן ראש הישיבה הגאון רבי צבי ברלין שליט"א, שמכיר את המקרה מקרוב, פונה במסר חד וברור לציבור.
בבקשה, בוא ותעזור לחתום היתום. זאת ההזדמנות שלך לזכות במצוות צדקה מובחרת ומעולה, במקרה אמיתי של מצוקה ושל עוני.
זאת ההזדמנות שלך לזכות בהכנסת כלה, במובן הכי בסיסי ושורשי של המונח הזה. לא מדובר כאן על הוצאות מיותרות, לא מדובר כאן על חתונה ראוותנית עם מאות רבות של אורחים.
מדובר על המינימום שבמינימום. רק מה שממש ממש חייבים כדי להקים בית בישראל בצורה מכובדת, בלי להלבין את פני החתן והכלה.
