בהחלט, אני אספר את הסיפור ביתר אריכות:
בערב שבת סליחות, לאחר שיעור שהעביר במרכז שפירא, עמד הרב שניאור אשכנזי ליד מכוניתו, מתכונן לנסוע לראשון לציון להתחיל את הסליחות. לפתע, בחשכת הלילה, ניגשה אליו אישה נמוכת קומה.
"הרב, אני יהודית ג'רפי," אמרה האישה בקול שקט.
הרב אשכנזי הופתע. השם הזה היה מוכר לו היטב – הוא סיפר את סיפורה של יהודית ג'רפי פעמים רבות בדרשותיו. עתה, כאילו יצאה מתוך הסיפור עצמו, עמדה מולו גיבורת המעשה בכבודה ובעצמה.
יהודית ג'רפי הייתה רוקחת מוכרת בקריית מלאכי במשך עשרות שנים. היא ניהלה בית מרקחת פרטי בשכונת חב"ד, מקום שהיה יותר מסתם עסק – הוא היה מרכז קהילתי קטן, מקום שבו אנשים חלקו את סיפוריהם האישיים.
יום אחד, בעוד מספר אנשים ממתינים בתור בבית המרקחת, נכנסה אישה בסערה. "אני יכולה למהר? אני יכולה לעקוף את התור?" קראה בהתרגשות. הלקוחות האחרים, בראותם את מצבה הנרגש, הניחו לה לעבור.
"גברת, מה כל כך דחוף?" שאל אחד הממתינים בסקרנות.
האישה, עיניה בורקות מגאווה, השיבה: "הבן שלי מקבל היום צל"ש! הוא הציל בחור יהודי בחברון בליל שבת. בחורים מישיבת שבי חברון יצאו אחרי התפילה, שקועים בשירתם ובשמחתם. פתאום הגיעה מכונית מאחור, מנסה לדרוס אחד מהם. הבן שלי, שהיה בעמדה, ירה ברכב והציל את הבחור. עכשיו אני ממהרת לחברון, שם אלוף הפיקוד יעניק לו את הצל"ש."
יהודית, ששמעה את הסיפור, הרגישה פתאום דחף חזק לשאול: "מתי בדיוק זה קרה?"
"בליל שבת האחרון," ענתה האם הגאה.
"את יודעת… את יודעת את מי הבן שלך הציל?" שאלה יהודית, קולה רועד מעט.
"לא, למה?"
"את הבן שלי. הבן שלי, חננאל, הוא הבחור שיצא מישיבת שבי חברון. הוא זה שניצל."
שתיקה השתררה בבית המרקחת. האם המופתעת הביטה ביהודית בתדהמה. "באמת? איזה צירוף מקרים מדהים!"
יהודית הנהנה, אך היה נראה שיש לה עוד מה לומר. "יש לי משהו לספר לך," אמרה בשקט. "אולי נוכל לדבר בפרטיות?"
כשהתפנה בית המרקחת מלקוחות, יהודית פנתה אל האם הנרגשת. "אני חייבת לספר לך משהו. הבן שלך… הוא לא רק הציל את הבן שלי. באופן מסוים, גם הוא בן שלי."
האם הביטה בה בבלבול. יהודית המשיכה: "לפני עשרים שנה, היית כאן, בבית המרקחת הזה. היית לפני לידת הילד הרביעי, ושקלת להפסיק אותו. זוכרת?"
האם הנהנה לאט, זיכרונות ישנים עולים בה.
"סיפרת לי שיש לכם שלוש בנות, ושאתם מרגישים שזו תהיה בת רביעית. לא רציתם עוד בת. אני אמרתי לך שזו ברכה מהקדוש ברוך הוא, שזו נשמה שיורדת לעולם, ושלא משנה אם זה בן או בת. ואז… אמרתי לך שאם תלדי ולא תרצי את הילד, אני אגדל אותו."
דמעות החלו לזלוג מעיניה של האם. "כן, אני זוכרת. איך יכולתי לשכוח?"
"ישבנו יחד," המשיכה יהודית, "וכתבנו מכתב ברכה לרבי מליובאוויטש. ביקשנו שהלידה יעבור בשלום ובקלות. ומאז לא נפגשנו, לא דיברנו על זה."
"ואז…" האם השלימה את המשפט, "נולד בן. הבן הזה… הוא החייל שהציל עכשיו את הבן שלך."
שתיהן עמדו שם, המומות מהגילוי המדהים. שתי אימהות, שני בנים, וסיפור אחד של הצלה שהתחיל עשרים שנה קודם לכן.
