אחינו הספרדים החלו לומר 'סליחות', והם בערך היחידים שמבקשים סליחה. חוץ מהם אף אחד לא אשם. אנחנו חיים בעידן בו אנשים לא מודים בטעויות. שנה חלפה מאז השביעי באוקטובר ועוד לא נמצא האשם. הפוליטיקאים אומרים הצבא אשם, הצבא אומר הפוליטיקאים אשמים והעם אומר כולכם אשמים.
מבקר המדינה התלונן השבוע ש"בישראל אין תרבות של נטילת אחריות – לא בדרג המדיני, לא בדרג הצבאי ולא בדרג האזרחי". אגב, גם אשתי לא מבקשת סליחה (וטוענת שאני צריך לבקש ממנה…)
ובכן, למרות שכולם ככה, אחד לא היה כמו כולם ופתח את דרך התשובה. המדרש אומר (בראשית רבה פד,יט): "וישב ראובן אל הבור – שהיה שרוי בשקו ובתעניתו. אמר לו הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחלה, חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה תחלה, שאמר הושע (יד,ב) 'שובה ישראל עד ה' אלהיך'".
ראובן אינו נוכח ברגעים הקריטיים של מכירת יוסף, משום שהיה יושב על הארץ ובוכה בשק ותענית על חטא מעשה בלהה. בפזיזות של זעם העביר את מיטת אביו מאוהל רחל לאוהל לאה, מחשש שיעקב יעביר אותה לאוהל בלהה, שפחת רחל. הוא שב על חטאו והקב"ה אמר בהתפעלות עצומה: "מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה ואתה פתחת בתשובה תחילה".
מה כוונת המדרש? הרי אדם הראשון שב בתשובה על עץ הדעת, כדברי הגמרא (עבודה זרה ח,א): "היה יושב בתענית ובוכה כל הלילה וחוה בוכה כנגדו"? גם קין קרא אחרי הרצח: "גדול עוני מנשוא"?
הרבי מליובאוויטש מציג תובנה נוקבת היורדת עד תהומות הנפש (ליקוטי שיחות ל/202): אדם וקין הודו במעשה, אבל לא הודו באשמה. הם הכירו בתוצאה שקרתה, אבל לא ייחסו אותה לעצמם. אדם התגונן: היא אשמה. "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל". אני לא אשם, אני פה הקורבן שנפל בידי כוחות חזקים ממנו.
קין אמר מילים יותר חמורות: אתה השם אשם. "השומר אחי אנוכי?!" וכוונתו לרמוז כלפי מעלה (תנחומא ט): "אתה, ריבונו של עולם, שומר כל הבריות ואתה מבקשו מידי"?!. אתה בראת אותי עם יצר שטני של זעם ורציחה וכי יכולתי לשלוט בו?!
ראובן היה הראשון שהודה באשמה. בעוד שהיה יכול לטעון טיעונים מרגשים לפזיזותו: הכאב של אימא התפוצץ בי. לא יכולתי לסבול עוד השפלה של 'האישה השנואה', אבל הוא לא אמר את זה.
כי ראובן הבין את הנקודה העמוקה בנפש: אני בוחר!. אני עושה רק את מה שאני רוצה ואף אחד בעולם – לא כוח חיצוני ולא כוח פנימי – יכול לכפות עלי את הבחירה. אם חטאתי זה בגלל שהיה נוח לי לחטוא. אני יצור עצמאי שחי את החיים שנוח לו לחיות אותם ואם פעלתי בפזיזות כלפי אבא – זה בגלל שבעומק חסר לי כבוד לדמות האב. אילו הייתי רגיש לכבודו – שום התקף זעם לא היה גורם לפגוע בו בעניין כה אישי ועדין.
זה המסר הבוגר ביותר שאנחנו יכולים לשמוע: הודאה באשמה היא גבורה. זאת הכרה בערך עצמי, שאני דומה לאלוקים ושולט בחיי. ומכאן מתחילה ההיחלצות מהחטא: כמו שבחרתי לחטוא ברצוני החופשי – כך אבחר לתקן. כמו ששום כוח לא כפה עלי לחטוא – כך שום כוח לא ימנע אותי מתיקון.
אנחנו צריכים להיזהר מגידול דור מפוחד, שחושש להודות באשמה. אי הכרה באשמה היא הקטנת העצמי האלוקי, היא תולה אותנו לנצח בבחירות של אחרים ולוכדת בלולאת החטא. רק מי שמכיר במושג האשמה – יכול להכיר במושג התיקון ולקחת את עצמו בידיים ולהתחיל מחדש.
