הכישלון לא יתום / ח. בר

עוד לפני שעליתי לשאטל כבר התחלתי לשפשף עיניים.

במשך השנים הנסיעה בשאטל הפכה לחוויה מפוקפקת. הנסיעה היתה בתערובת ומי שבכל זאת ניסתה לשמור ולעבור לשבת מאחור, גילתה שבסוף האוטובוס התיישבו להם כל מיני נערים ומנוערים…

והשנה, לא להאמין, אוטובוס ייעודי לנשים בלבד!

כשירדתי מהשאטל והתקדמתי לתוך המושב, שפשפתי את עיניי פעם שניה.

דרך מהדרין לנשים!

כבר שנים ארוכות שרק לגברים היתה את האפשרות לצעוד בדרך מהדרין. הנשים איכשהו הסתדרו, או שלא, בעיקר לא… (לא קשה לדמיין מי הם האנשים שבוחרים לצעוד בדרך המעורבת למרות שקיימת דרך מהדרין…)

צעדתי במעלה ההר והרגשתי משהו אחר, שונה מכל שנה. נראה לי שההגדרה המדויקת היא רוגע.

הכל היה כל כך נינוח, כל כך רגוע.

פה ושם סדרניות אדיבות שעוזרות ומכוונות, נפלא!

לקחתי נשימה ארוכה והתקרבתי לכיוון רחבת אהל משה, נזכרת בשנים עברו. זכרתי המתנה בת שעתיים ויותר רק כדי לזכות להיכנס לשביל הנחש שבמקרה עבר דרך הציון… כבר בתחילתו התפתל המעבר בינות למחסומים, בשביל צר במיוחד, כשמסביב שוטרים ושוטרות, דוחפים, מכים, מקללים, מעשנים או סתם צופים בסרטים שהנפש היפה סולדת מהם.

כמלומדת ניסיון פתחתי טיימר, מבינה שבהגיעי לציון אראה שם מספרים גבוהים במיוחד…

הגעתי עד לכניסה למעבר, לא היו שם שוטרים, אפילו לא מחסומים. עמדו שם סדרניות בסרט כתום על הצוואר, חיוך על הפנים והמון רצון טוב בעיניים. הן כיוונו את התנועה ברוך ועדינות, משרות סביבן תחושה קדושה ונינוחה.

אחרי שבע דקות וארבעים ושמונה שניות (הטיימר שלי ספר באדיקות), בהן חלפתי על פניהן של עוד כמה סדרניות, כולן יראות ושלימות שעשו את מלאכתן בצורה מפליאה, כבר עמדתי בפתח הציון. נכנסתי פנימה, אווירה של קדושה.

יכלו להרגיש את ה'יום כיפור בפנים'.

לא עוד תחושת ניכור ואוירה רעילה. השוטרים והשוטרות פינו את מקומם למציאות מופלאה. במקום בהם הוצבו מידי ל"ג מחסומי ברזל נוקשים, עמדו המוני נשים ושפכו את צקון לחשן, בנחת, במתינות, בכובד ראש. נזכרתי בשנים עברו בהם התחננו שיאפשרו למתנדבות לעמוד בציון ולתעד את אלימות השוטרים ואפילו את זה לא אפשרו לנו. והנה, מול עיני, עשרות סדרניות, חרדיות, שמכוונות את התנועה ברוך ועדינות, בחן יהודי אמיתי.

התעכבתי למשך קרוב לשתיים עשרה דקות (!) אף אחת לא שרקה לי באוזניים, לא חטפתי מהלומות, רק בקשות עדינות ומתחשבות לאפשר לנשים נוספות להיכנס.

זכיתי להשתטח על מצבת הרשב"י, מה שלא זכיתי לעשות מעולם(!) בל"ג בעומר

ויצאתי.

זכרתי את החצר כאזור מועד לפורענות.

עדיין לא עזבה אותי הטראומה מהשוטרים שהיו מתנפלים על כל אישה שאך יצאה מהציון וגוררים אותה החוצה בכח, גם אם היא רק ביקשה לצאת מבלי שייגעו בה…

חוויתי חוויה מתקנת.

קרוב לשעה בה עמדתי בחצר ואמרתי תהילים ברגש. אף אחד לא האיץ, אף אחת לא גערה, בטח שלא חטפתי פתאום גז מדמיע… את ההערה היחידה קיבלתי כשמבלי משים גלשתי למעבר… וגם אז, בטפיחה קלה על השכם, בחיוך מתנצל, רק אם אפשר, בבקשה, להיצמד לקיר…

כשאם לתינוק קטנטן וצורח התחננה להיכנס בניגוד לכיוון התנועה כדי לחפש מוצץ שאבד לה, היא לא קיבלה אגרוף לפרצוף, גם לא סירוב קר, היא פשוט התבקשה להמתין במקום ונשמה טובה עם סרט כתום מסביב לצוואר, הלכה למצוא לה את המוצץ. כי היא לא היתה לוחמת, וגם לא סדרנית, היא היתה שליחת ציבור לעשות סביבה טוב.

בשעת בוקר מוקדמת ירדתי מההר, עוברת מהקודש לחול והאבק בטרמינל.

מצאתי את עצמי בדוחק איום, יחד עם מאות רבות של אנשים, נשים וטף, ממתינים לשאטל לכיוון חניון כחל.

ארבעים דקות של המתנה מורטת, השמש מתקדמת בשמים ומכה ללא רחם, המים אוזלים, הדוחק גובר, שאטלים אין.

טלפון למשטרת ישראל, האחריות על משרד התחבורה.

שיחה למוקד מידע לתחב"צ, האחריות של רכבת ישראל. בטוח? בטוח!

ברכבת ישראל לא מבינים מה רוצים מהם.

עוד אנשים נעמדים בתור, הדוחק גובר.

זנב אוטובוס ראשון נראה באופק, הלחץ שובר שיאים.

נדרשתי להרבה כוחות כדי להצליח לטפס על הבטונדה הנמוכה, להתחנן לפקח שיפתח עוד נקודת יציאה לפני שנראה חלילה אסון נוסף…

כשברוך ה' הצלחתי לעלות על איזה שהוא שאטל (לא הראשון, גם לא החמישי…), עומדת בקושי על רגל אחת (לא היה מקום ליותר…), הבנתי את גודל חסדו של ה' יתברך.

בטרמינלים האחרים, אלו של התחבורה הציבורית, המתינו בצפיפות אלפי בני אדם וסביבם שוטרים שהיכו, דחפו ורמסו.

ליבי יצא לאמא המבוהלת שגוננה על ילד החלאק'ה שלה מברד המכות שהנחית, לובש המדים, לכל עבר.

רחמי נכמרו על נערי חמד שהוטחו לארץ באכזריות וקשישים שנגררו מהכא להתם.

המראות האיומים הזכירו לי ימים אפלים בתולדות עמנו…

אנשים ניסו לברוח, לא היה לאן

זה היה נראה מזעזע…

המשכנו בנסיעה מהירה לכיוון כחל ולאט לאט הבנתי שככה זה כשנותנים לבריון במדים לנהל את העניינים.

באיחור מה קלטתי שזה כנראה ההבדל בין אירוע שמנוהל בידי ענק מגולמן שמבין רק את שפת הידיים לבין ל"ג שמח שמנווט ביד אוהבת של משמשים בקודש.