מבצעי החילוץ המסוכנים והנועזים ממריופול, העיר החרבה בדרום מזרח אוקראינה, שספגנה את האש הכבדה ביותר במהלך המלחמה – נחשפו השבוע לראשונה בכתבת ענק מיוחדת בשבועון “כפר חב”ד”.
בשיחות עם הסופר מענדי קורטס, גוללו שליח חב”ד הרב מנחם מענדל כהן וכמה מהניצולים, את הדרכים הבלתי אפשריות מהרחובות שהפכו לזירות קרב אכזריות ונטולות רחמים אל חוף מבטחים.
התיאורים מחרידים. לא מעט מיהודי העיר לא שרדו את התופת. חלקם מתו במיתות משונות, כמה מהם נקברו חפוזות. אבל מאות מהם הצליחו להינצל בדרכים לא דרכים, בפועלות שעליהם ניצח הרב כהן.
אחד הניצולים, דוד בצלאל שישלוב, שאף נפצע במהלך המלחמה, שחזר את רגעי האימא. “לא הצלחתי לזוז”, הוא סיפר ל’כפר חב”ד’. “חטפתי פגיעה לא קלה בחוט השדרה. כמעט כל תנוחה שעשיתי הייתה לא נוחה. לא יכולתי לשבת נוח או להזיז את היד בצורה נוחה.
“לא ידענו מה לשעות, חשבנו על דרך להגיע לבית הרפואה. בסופו של דבר הצלחנו להגיע. קשה לקרוא למקום שהגענו אליו ‘מרכז רפואי’. במקום לא היה חשמל או אמצעים שונים. היו בו הרבה אנשים, הרבה דם, הרבה חיילים צועדים. ניסו שם להוציא את הרסס מגבי, ללא הרדמה, אך לא הצליחו. בסופו של דבר נתנו לי אנטיביוטיקה אבל עדיין הרגשתי רע. לא יכולתי לעשות כלום. אימא שלי עזרה לי בכל פעולה ופעולה”.
משפחת שישלוב התפצלה לשתיים. דוד בצלאל נותר עם אמו, ואילו האח הקטן נותר עם הסב והסבתא במקום אחר בעיר. “לא יכולנו להגיע אליהם”, מספר דוד בצלאל, “בגלל ההפגזות הרבות בעיר. אימא שלי הייתה בהתלבטות מה לעשות, האם לנסוע איתי לעיר אחרת שבה אוכל לקבל טיפול או לנסות להגיע גם אל הבן השני שלה שנותר בעיר. בשבילי היה יותר קל לצאת אחרי הפציעה, כי יציאה של חולים אפשרו החיילים במקום.
“בסופו של דבר אימא שלי נותרה איתי והגענו לדונייצק, שם טיפלו בי. שם גם דיברנו עם הרב כהן. מאוחר יותר הגיעו לשם גם סבא וסבתא והאח. התאחדנו בדונייצק. משם נסענו לרוסטוב ולערים נוספות ברוסיה, ולגרוזיה ומשם בטיסה לארץ. בכל השלבים היינו בליווי צמוד של הרב כהן”.
יומיים אחרי פסח, שאותו חגגו בבית המלון בתל אביב, פגשה המשפחה לראשונה בארץ הקודש ברב כהן, שדאג לחילוצם. “פגשנו את האיש שהציל אותנו”, משחזר ישראל דוד, שעד המלחמה נטל חלק פעיל בפעולות בית חב”ד. “הדבר היחיד שרציתי לעשות אז היה לחבק אותו, ולעזור לו בפעולותיו. יש עוד אנשים שנותרו מאחורה. הרי הייתי שם, אני יודע מה קורה שם, ויודע עד כמה העזרה נצרכת ועד כמה ניתן להשפיע מבחוץ”.
שישלוב עדיין מתאושש מפציעתו. “אני צריך שיקום ופיזיותרפיה, ועושה את זה בארץ”. הוא אופטימי לגבי ההסתדרות שלו ושל בני משפחתו בהמשך. “כעת אנחנו בינתיים בבית המלון בתל אביב. דבר ראשון אנו דואגים לדברים הבסיסיים, למצוא בית ספר מתאים לאח שלי ובית חולים בשבילי. בהמשך נראה בדיוק בשביל השלב היותר רחוק. העיקר שניצלנו”.
