ערב שבת שלום ומבורך לכולם
פרשת בהעלותך את הנרות
יהי רצון שחרבם תבא בליבם וקשתותם תשברנה של כל אויבנו ומבקשי רעתינו וישועה והצלה לנו ולכל ישראל בכל מקום שהם
בהשגחה פרטית השבת נקרא את הפסוק וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם… ונזכרתם לפני ה אלוקיכם ונושעתם מאויבכם
ועוד הפסוק ששגור בפי כולם ויהי בנסוע הארון קומה ה ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך
וכבר לפני עשרות שנים שהיה כאן מלחמות קשות ביותר בלי הרבה אמצעי הגנה קם והכריז כק קדוש וגאון ישראל נשיא הדור מרן הרבי מילובאוויטש זיעא שארץ ישראל המקום הכי בטוח בעולם והרגיע את כולם בפסוקים מפורשים בתורה שארץ אשר תמיד עיני ה אלוקיך בה
על כולנו להיות רגועים שהקב"ה ילחם לכם ואתם תחרישון והוא עשה עושה ויעשה לכל המעשים והפעולות שכל מה שקורה כאן למטה זה משתלשל מהעולמות העליונים
והדרך למתק את זה זה הוספה בתורה ומצוות ומעשים טובים ודיבורים טובים על כל יהודי באשר הוא
שניגאל בשובה ונחת ושלא יינזק שום יהודי בכל מקום בעולם ויבנה בית המקדש במהרה בימינו אמן ואמן
שתהא שלהבת עולה מאליה (רש"י).
אף שהציווי על הדלקת הנרות נאמר לאהרן הכהן, הרי "הדלקה כשרה בזר". כלומר: כל אחד ואחד חייב לעסוק בעבודה קדושה זו של 'הדלקת' נשמות ישראל וקירובן לאביהם שבשמים.
ו'הדלקה' זו צריכה להיות "עד שתהא שלהבת עולה מאליה", דהיינו עד שה'נר' 'ידלק' בכוחות עצמו, מבלי להזדקק עוד להשפעתו של ה'מדליק'.
(לקוטי-שיחות כרך ב עמ' 317).
בהעלותך את הנרות (ח,ב)
נרות – רומז לנשמות ישראל, כדכתיב (משלי כ), "נר ה' נשמת אדם".
בהעלותך את הנרות – על אהרון הוטלה המשימה של העלאת נשמות ישראל עד שתתעורר בהן רשפי אש האהבה להקב"ה. שבעת הנרות רומזים לשבע מידות בעובדי ה', במקביל לשבעת כוחות הנפש.
חסד – אהבת ה'. גבורה – יראת ה'. תפארת (רחמים) – התבוננות בגדולת הבורא, שבאמצעותה מכיר האדם את גודל הרחמנות שעל נפשו האלוקית, איך שירדה פלאים מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. נצח – התגברות וניצחון על כל דבר המונע מעבודת ה' גם לאחר התפילה, שאז כבר לא מורגשת האהבה שהתעוררה בעת התפילה. הוד – הודאה במוח שצריכים לירא את ה', אף שאין יראה זו מורגשת בלב. יסוד (התקשרות) – התקשרות אמיתית למידת האהבה או היראה. מלכות – קבלת עול מלכות שמים מתוך הכנעה ושפלות.
(אור-התורה במדבר עמ' שכט).
וזה מעשה המנורה מקשה זהב (ח,ד)
עם-ישראל נמשל למנורה שנעשתה – כלשון הכתוב – "מקשה". למילה "מקשה" שלוש משמעויות והן רומזות לכמה סגולות של בני-ישראל:
א) מלשון קשה. בני-ישראל נקראו "עם קשה עורף" למעליותא, בזכות כוח המסירות-נפש שיש לכל יהודי; ביטול על-שכלי להקב"ה. בחינה זו מצויה בכל יהודי, מ"ירכה" – הנשמות הנמוכות ביותר, ועד "פרחה" – הנשמות הגבוהות.
ב) מלשון היקש. נשמות ישראל דומות (כביכול) לבוראן, כמאמר רז"ל (זוהר ח"ג רצו), "אל תקרי תמתי אלא תאומתי".
ג) מלשון אסיפה, כמו "התקוששו וקושו" (צפניה ב) (התלקטו ואספו יחד… השוו מעשיכם לדעת קונכם, רש"י).
כדי לעורר ולגלות את שתי הסגולות הראשונות (מלשון "קשה" ומלשון "היקש") – יש לאסוף את כל המחשבות והרצונות הפזורים במילי דעלמא ולהתאימם לרצון הבורא (מלשון "אסיפה").
(אור-התורה – במדבר, עמ' שנד,שסב).
וזה מעשה המנרה מקשה זהב (ח,ד)
עשת של כיכר זהב היתה ומקיש בקורנס… לפשט איבריה (רש"י).
"וזה מעשה המנורה" – מי שרוצה לעשות מעצמו 'מנורה', צריך לפעול שיהיה "מקשה" – עליו לשבור ולבטל ("מקיש בקורנס") את מידותיו הטבעיות.
(ליקוטי-תורה – במדבר, עמ' לב).
עד ירכה עד פרחה מקשה היא (ח,ד)
הן "ירכה", הרומז לדרגות הפחותות בישראל, והן "פרחה", שרומז לבחינות העליונות, כולם "מקשה אחת" – קומה אחת שלמה. כשם שבגוף האדם הרגל זקוקה לראש והראש זקוק לרגל, כך יהודי לעולם אינו שלם בלי זולתו.
כנסת ישראל היא "מקשה אחת", ולכן ישנו העניין של "עליונים יירדו למטה ותחתונים יעלו למעלה". והיינו, שלפעמים הרע שאדם טוב עושה יורד למטה ונכנס באדם רע; ולאידך גיסא, לפעמים קורה שהמצווה שעושה אדם רע עולה למעלה ואחר נוטלה.
לכן כאשר אדם רואה חיסרון ורע בזולתו – עליו לחשוב שמא זה הרע שלו, שירד ונתלבש בזולתו; ובנוגע לטוב המצוי בו עצמו – צריך הוא לחשוב שמא הוא מזולתו, שעלה למעלה והתלבש בו.
(ליקוטי-תורה במדבר לג,א).
איש איש כי יהיה טמא לנפש או בדרך רחוקה לכם או לדורותיכם, ועשה פסח לה' (ט,י)
מפרש הרב המגיד ממזריטש:
"איש איש כי יהיה טמא לנפש" – אם יש יהודי שנכשל בחטא וטימא את נפשו,
"או בדרך רחוקה" – שהתרחק מדרך הישר,
"לכם" – הסיבה היא ההתמסרות לתענוגי העולם. או: הוא עובד את ה' מחמת דאגתו לעצמו בלבד ("לכם") דהיינו מתוך יראת-העונש.
"או לדורותיכם" – עיסוקו בתורה ובמצוות אינו לשם שמים אלא כדי שיחיו בניו ויעמיד דורות אחריו.
"ועשה פסח לה'" – עליו להתוודות לפני הקב"ה על חטאיו (פסח – פה סח) ולחזור בתשובה שלמה.
(אור-תורה עמ' מה).
או בדרך רחוקה (ט,י)
פסח שני – חמץ ומצה עמו בבית (רש"י).
פסח שני, שנועד לתקן ולמלא חיסרון, רומז לעבודת התשובה. לכן "חמץ ומצה עמו בבית", שכן בכוחו של בעל-תשובה להפוך גם את החמץ – המסמל את הרע – לטוב, עד ש"זדונות נעשו לו כזכיות" (יומא פו). לעומת זאת, בפסח ראשון (הרומז לעבודת הצדיקים) החמץ הוא בבל-יראה ובל-ימצא, שכן הצדיק אינו מתעסק כלל עם הרע אלא דוחה אותו ומרחיקו.
(ליקוטי-שיחות, כרך יח, עמ' 118).
ועשה פסח לה' (ט,י)
פסח שני מלמדנו כי "לעולם לא מאוחר מדי", ותמיד אפשר לתקן. אף מי שהוא "טמא" או "בדרך רחוקה", ואפילו אם זה "לכם", היינו מרצונו הטוב – בידו לתקן זאת.
(היום-יום עמ' נג).
ועשה פסח לה' (ט,י)
"פסח", מלשון דילוג וקפיצה, מורה על העבודה של יושבי אוהל, שלמעלה מהעולם. יהודים אלה, שהם בעלי עסק, טוענים – "למה נגרע"? מדוע נבצר גם מאיתנו לשבת יומם ולילה באוהלה של תורה!
התשובה היא, שדווקא ליהודים אלו ניתן "פסח שני", היינו דרגה עוד יותר נעלית ב"פסח". שכן רק הבעל עסק מסוגל לגלות אלוקות בתוך העולם הגשמי ולעשות ממנו "דירה בתחתונים".
(שיחת ש"פ בהר תשמ"ו. התוועדויות תשמ"ו כרך ג, עמ' 294).
על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו (ט,כג)
דגלי מדבר… כיוון דכתיב בהו על פי ה' יחנו (חשובה היא חנייתן להיות נידונת קבע, רש"י) ועל פי ה' יסעו – כמאן דקביע דמי (עירובין נב).
מדוע מעתיקה הגמרא גם המילים "על פי ה' יסעו"? והרי ההוכחה שגם החניה היא בגדר "קבע" היא מכך שנאמר "על פי ה' יחנו".
אלא: החניות (שבהן התעכבו ישראל מהליכתם לארץ-ישראל) הן בדוגמת הגלות, ואילו המסעות (ההתקרבות לארץ-ישראל) מסמלות את הגאולה. לכן מביאה הגמרא גם את "על פי ה' יסעו", שכן ה"יסעו" היא סיבת הקביעות של ה"יחנו". כלומר, מכיוון שירידת הגלות היא לצורך העלייה בגאולה, נמצא שכבר בעת הירידה קיימים העילוי והקביעות של הגאולה.
(קונטרס מאמרים, עמ' קמ).
עשה לך שתי חצוצרות כסף (י,ב)
"שתי חצוצרות" – שתי חצאי צורה. האדם אינו אלא חצי צורה, ואף הקב"ה אינו צורה שלמה (כביכול); ורק בהתחברותם יחד נוצרת צורה שלמה.
(הדבר נרמז במילת "אדם": האדם עצמו אינו אלא "דם", ורק בצירוף האות א' מ'אלופו של עולם', הוא נעשה דבר שלם – "אדם").
"כסף" – מכיוון שהקב"ה וישראל הם "שתי חצאי צורה" חייבת לשרור ביניהם אהבה עזה ("כסף" מלשון "נכסוף נכספתי"). כפי שהוא באב ובן, ששניהם "עצם אחד" וכל אחד לבדו אינו אלא "חצי צורה".
(אור-תורה עמ' מה).
* * *
מוסיף כ"ק אדמו"ר ה"צמח צדק":
זה גם מה שנאמר (שופטים יח) "תמים תהיה עם ה' אלוקיך": האדם אינו צורה שלמה ("תמים") אלא רק כאשר הוא מתייחד עם הקב"ה ("עם ה' אלוקיך").
(יהל-אור, עמ' שס).
וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם (י,ט)
"ארצכם" רומז לזמן התפילה, שהוא "ארץ ישראל" הרוחני של כל יהודי. דווקא בעת התפילה בא היצר הרע, "הצר הצורר אתכם", ומבלבל את האדם במחשבות זרות ובדברים בטלים.
העצה היעוצה לכך היא "והרעותם", לזעוק אל ה' ולבקש רחמי שמים, ואז "ונזכרתם לפני ה' אלוקיכם ונושעתם מאויביכם".
(שיחת ש"פ בהעלתך תשכ"ז).
וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות (י,ט)
"הצר הצורר" – כשמגיעה לאדם איזו צרה ופורענות,
"והרעותם בחצוצרות" – עליו לקבלה באהבה ובשמחה (קול החצוצרות מעורר שמחה, בניגוד לקול השופר המעורר חרדה).
וקבלת ייסורים באהבה מהפכת את "הצר" ו"צרה" ל"רצה".
(כתר-שם-טוב, עמ' יב).
מחנה בני דן מאסף לכל המחנת (י,כה)
שבטו של דן… היה נוסע באחרונה, וכל מי שמאבד דבר היה מחזירו לו (רש"י).
"וכל מי שמאבד דבר" – רמז למי שאיבד את הביטול לאלוקים, שניתן לכל יהודי, כנרמז במאמר רז"ל (חגיגה ד) "איזהו שוטה המאבד מה שנותנים לו" ("מה" רומז לביטול).
בני דן ויתרו על טובתם האישית ונסעו באחרונה, כדי להחזיר ליהודי שאיבד את ה"מה", את אבידתו.
(לקוטי שיחות כרך א עמ' 103).
וענן ה' עליהם יומם (י,לד)
ארבע מד' רוחות ואחד למעלה ואחד למטה ואחד לפניהם (רש"י).
בימי אדמו"ר ה"צמח צדק" אירע פעם שעד הלילה האחרון האפשרי לקידוש לבנה לא נראתה הלבנה, וחסידים מסרו לרבי "פדיון נפש", כדי לשנות את המצב. יצא הרבי החוצה כשבידו מטפחת, ובעודו מהלך בין החסידים, החל מספר:
חסידי הרב הקדוש רבי מאיר'ל מפרימישלן הגישו פעם "פדיון נפש" לרבם בגלל שלא נראתה הלבנה. יצא רבי מאיר'ל החוצה, כשבידו מטפחת, ואמר:
כשהיו בני-ישראל במדבר, וענני הכבוד סבבום מכל צד, כיצד קידשו את הלבנה? אלא משה רבנו היה יוצא לחוץ וכל ישראל עמו, והיה מנפנף במטפחתו אנה ואנה, והעננים התפזרו.
תוך כדי דבריו הראה רבי מאיר'ל במטפחתו כיצד עשה משה רבנו, ונתפזרו העננים והלבנה נראתה.
בשעה שסיפר ה"צמח צדק" סיפור זה, הראה במטפחתו איך עשה רבי מאיר'ל, והעננים התפזרו ונראתה הלבנה.
(מפי השמועה).
ויהי בנסוע הארון (י,לה)
פרשה זו עשה לה הקב"ה סימנין… מפני שספר חשוב בפני עצמו הוא (שבת קטז).
"ויהי בנסוע" – רומז ל"רצוא", התשוקה להתרחק מהעולם. "שובה ה'" – רומז ל"שוב", כלומר להימצאות בתוך העולם כדי לבררו ולהעלותו. מכאן חשיבותה המיוחדת של פרשה זו, שכן כל התורה כולה באה כדי להבטיח שיהיה "רצוא" ו"שוב".
(אור-התורה במדבר, עמ' שפא).
זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם (יא,ה)
חינם מן המצוות (רש"י).
בני-ישראל התאוננו שמקליפת מצרים אפשר לקבל השפעה ב'חינם' ובלא יגיעה, ואילו בעולם הקדושה אי-אפשר לקבל השפעה אלא על-ידי עבודה ויגיעה. וכמבואר בזוהר (ח"ב קכח) ש"רוח מסאבא איהו אזדמן תדיר במגנא ובריקנייא, ואזדבן בלא אגרא… ורוח קודשא לאו הכי, אלא באגר שלים ובאשתדלותא רב סגי" (=רוח הטומאה מזדמנת תמיד בחינם ובריקות, ונמכרת בלי מחיר… ורוח-הקודש אינה כן, אלא במחיר מלא ובהשתדלות רבה).
(סידור עם דא"ח עמ' נו).
בלתי אל המן עינינו (יא,ו)
"עינינו" – רומז לחכמי הדור, שנקראו "עיני העדה".
"אל המן עינינו" – (כלומר, טענתם הייתה ש)המן, שהוא אוכל רוחני, אינו מתאים אלא ליחידי סגולה בלבד, אך לא לכל העם כולו.
(מגיד דבריו ליעקב (הוספות) סימן סג).
ויתנבאו במחנה (יא,כו)
שהיו מתנבאים משה מת ויהושע מכניס את ישראל לארץ (רש"י).
בפרשת שמות (ב) נאמר "ותקרא שמו משה ותאמר כי מן המים משיתיהו". ויש לדקדק בזה: מדוע לא נאמר בקצרה "כי ממים משיתיהו", והיינו חוסכים את הנ' של תיבת "מן" ואת הה' של תיבת "המים"?
אלא שבת פרעה לא רצתה להשתמש בתיבת "ממים", שהיא ראשי תיבות משה מת יהושע מכניס.
זהו "ויתנבאו במחנה": כשנמחוק את האותיות נ' ה' מן "מן המים" ("מחנה" – מחיית נ' ה'), נשאר "ממים", ראשי תיבות משה מת יהושע מכניס.
(אור תורה עמ' מו).
והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (יב,ג)
נאמר במדרש, שמשה רבנו ראה את ספרו של אדם הראשון, שבו רשומים דור דור וחכמיו, דור דור ופרנסיו. בין השאר ראה שם משה, שבעקבות משיחא יהיה דור של נשמות נמוכות, שתורתן ועבודתן אינה נחשבת לכלום, ובכל-זאת ישמרו על התורה מתוך מסירות-נפש בפועל ממש, למרות הקשיים שבדבר, ובכך יגרמו נחת רוח גדולה למעלה. משה התפעל ביותר מעבודתן של נשמות אלו, והחזיק את עצמו קטן מהן.
זהו "מכל האדם אשר על פני האדמה" – לרבות הדור האחרון שלפני ביאת המשיח.
(ספר המאמרים תש"י עמ' 237).
אל נא תהי כמת (יב,יב)
מכאן שהמצורע חשוב כמת (נדרים סד).
חכמי האמת קבעו כי הסיבה לטומאת צרעת היא "הסתלקות אור החכמה". זהו שמצורע חשוב כמת, שכן גם מיתה היא תוצאה מסילוק אור החכמה, שהרי "החכמה תחיה" כתיב (משלי ז), ונאמר (איוב ד) "ימותו ולא בחכמה".
(תורת לוי-יצחק, עמ' שנח).
©לזכות ישראל בן רחל שלה
חיה קלרה בת רבקה
יוסף יצחק בן חיה קלרה
מנחם מענדל בן חיה קלרה
שמואל בן חיה קלרה




















