בחלק מעדות ישראל קראו את מגילת קהלת בחג הסוכות. אחד המאפיינים הבולטים בחג הסוכות היא השמחה, והתייחסות קהלת לשמחה אינה ברורה. מחד בתחילת דבריו רואה את השמחה כדבר שלילי ואומר: "אָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי לְכָה נָּא אֲנַסְּכָה בְשִׂמְחָה וּרְאֵה בְטוֹב וְהִנֵּה גַם הוּא הָבֶל. לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה" (קהלת ב, א-ב). ובהמשך אומר: "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה… טוֹב כַּעַס מִשְּׂחֹק כִּי בְרֹעַ פָּנִים יִיטַב לֵב. לֵב חֲכָמִים בְּבֵית אֵבֶל וְלֵב כְּסִילִים בְּבֵית שִׂמְחָה" (ז, ב-ד).
לעומת זאת, בפרק שלאחריו הוא משבח את השמחה ומתייחס אליה כדבר חיובי מאד ואומר: "וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (ח, טו). מה פשרה של סתירה זו?
שמחה של מצוה
תשובה לשאלה זו נותנים חז"ל במסכת שבת (ל ע"ב): "'ושבחתי אני את השמחה' – שמחה של מצוה, 'ולשמחה מה זה עושה' – זו שמחה שאינה של מצוה, ללמדך שאין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצוה שנאמר 'ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה" (מלכים ב' ג, טו)".
מדברי חז"ל אלו אנו למדים שיש שני סוגים של שמחה, יש שמחה שלילית, שממנה עלינו להתרחק, משום שהשלכותיה מסוכנות, ויש שמחה חיובית, של אמונה בה'.
רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי מונה את השמחה כאחד משלושת היסודות החשובים, וכך כותב (מאמר ב סימן נ): "כללו של דבר שלשה הם יסודות עבודת האלוה על פי תורתנו: היראה והאהבה והשמחה. התקרב אל אלהיך בכל אחת מאלה ואכן בכניעתך בימי התענית לא תקרב אל האלוה יותר מאשר בשמחתך בשבתות וימים טובים אם שמחתך זו באה מתוך מחשבה וכונה, כי כשם שהתחנונים צריכים מחשבה וכונה כך גם השמחה בדבר האלוה ובמצותו צריכה מחשבה וכונה למען תשמח במצוה עצמה מתוך אהבתך למצוה עליה ותכיר מה מאד היטיב לך בה וכאלו באת לביתו כקרוא אל שלחנו ומנעמיו ותן שבח על כך בפיך ובלבך ואם תעלה עליזותך במצוות אל מדרגת הזמר והרקוד יהיו לך גם אלה עבודת האלהים. ואף על ידם תדבק בענין האלוהי…".
שבעים פרי חג הסוכות
חלפו שבעת ימי חג הסוכות, שבהם הקריבו בבית המקדש שבעים פרים, כנגד שבעים אומות העולם. ביום הראשון של סוכות קראנו בהפטרה, שלעתיד לבוא יעלו כל הגויים לירושלים לחגוג את חג הסוכות. חג הסוכות היה משותף לעם ישראל ולכל העולם. בתום חג הסוכות אנו מציינים את יום שמיני עצרת, בצמידות לחג שמחת תורה. ביום זה אנו מקריבים רק פר אחד בבית המקדש, כנגד העם האחד והיחיד, עם ישראל. כך היה וכך יהיה גם בעתיד, כשהעולם כולו יבוא על תיקונו, עם ישראל יהיה ממלכת הכוהנים, החוליה המקשרת בין הקב"ה לבין האנושות כולה.
לאחר ששמחנו בשבעת ימי חג הסוכות, נשמח כולנו עם התורה בחג 'שמחת תורה', תוך הבנה שזו שמחה ייחודית, שמקרבת אותנו לעבודת הקב"ה.
