בפרשת השבוע, פרשת יתרו, אנו קוראים על יתרו שרואה את משה רבינו שופט את העם. לצד השיפוט הבחין יתרו בתופעה חריגה בעיניו: "וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב" (יח, יג) ועל כך שאל את משה: "מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם? מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן בֹּקֶר עַד עָרֶב? הדגש בשאלתו היתה על המילה 'לְבַדֶּךָ'. יתרו שאל אותו מדוע אינו מוסיף דיינים לצידו, שידונו עימו, שלא יישב לבד. על כך השיב לו משה: 'כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם'. העם בא מעצמו ומרצונו ואינו מעוניין להתדיין בפני מישהו אחר. הם מעדיפים להידחק, בידיעה שאצלו יקבלו דין אמת.
איבחון הליקוי
יתרו הבין את תשובת משה, ובשפת ימינו איבחן שהתהליך אינו תקין, "לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה" והסביר למשה מדוע: 'לֹא טוֹב' מצידך, משום ש'נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה'. להבנת יתרו משה באופן טבעי לא יוכל להשתלט על העומס, משום 'כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר', והתוצאה תהיה ש'לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ'. מצד העם התוצאה לא תהיה טובה, משום שיבלו 'גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ'.
רשב"ם מבאר את צמד המילים 'נָבֹל תִּבֹּל' מלשון ערבוב ובלבול, כדוגמת 'וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ' (בראשית יא, ז). יתרו אמר לו: לשונך ודיבורך יתבלבלו, שלא תוכל להשיב לכמה אנשים ביחד וגם הם יתבלבלו. כשכל אחד צועק לא ניתן יהיה להשיב לכולם בצורה מסודרת.
היועץ הארגוני הראשון
אז מה עושים? "עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ" הוא נתן למשה עצה, שלטעמו היתה טובה מאד וראויה להתקבל. והוסיף שלוש מילים חשובות "וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ", כאומר: עצתי היא בהתאם לרצון ה', ולא סותר או נוגד אותו. אם תקבל את עצתי הקב"ה יעזור לך לממש אותה. אם תלך לפיה, אין מניע שלא תהיה לך סייעתא דשמיא.
עצת יתרו עלולה היתה לעורר התנגדות אצל משה. שכן אם ימנה דיינים, על פי הצעתו, משה עלול להפסיק לדון. ויתכן גם שלא ידבר עם השכינה, שהרי הקב"ה משרה שכינתו בקרב הדיינים. על כך אמר לו יתרו: על פי עצתי תמשיך לדבר עם השכינה, 'הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים', אתה תהיה "מתווך", שעומד בין הקב"ה לבין המנהיגים והדיינים, להעלות את שאלותיהם.
יתרונו של יתרו בהצעה הייחודית
ומכאן לגוף ההצעה, יש לבחור דיינים ראויים. מה הקריטריונים לבחירה? "אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת".
בהתבוננות בהצעת יתרו, נשאלת השאלה, מדוע הוצרך אדם חכם כמשה להצעתו זו של יתרו? וכי משה לא היה מודע ליתרונות ההצעה? מבאר על כך תולדות יצחק, שיש דברים שראוי שיאמר רק אדם זר, שאינו קשור במישרין לענין. אם משה היה אומר זאת, היה מתפרש בעיני חלק מהעם שכביכול הוא רוצה להשליך ממנו את האחריות ולהטיל אותה על אחרים. ויתכן שהיו אנשים שהיו מפרשים שמשה עושה זאת דרך גאוה, שמעביר את הדברים הקלים לאחרים לשפוט, ונוטל לעצמו את הדברים הקשים.
מאידך, אם בני ישראל היו אומרים זאת, היה נראה שפוגעים בכבודו של משה, שאין רצונם שיהיה דיין ממונה עליהם. לא מן הנמנע שהיה משתרבב שיקול נוסף, שכל אחד מבני ישראל, אם היה מציע זאת, היה נחשד שמא רוצה שהדיין יהיה משבטו, שיטה את הדין בעדו. יתרונו של יתרו היה בהיותו אדם זר, שהיה משוחרר מכל נימה אישית, ולא ניתן לחשוד בו בנגיעות.
הכותב: הרב חגי ולוסקי – מרצה ומחבר סדרת הספרים 'תורתך שאלתי' על התורה, רב המכר 'כי ישאלך', על הגדה של פסח, 'מה שאלתך' – על מגילת אסתר. לתגובות – [email protected] ; 052-9453811
