כאשר נשמע הקול המבעית, העולה-ויורד, גם מנוחת הדעת עולה ויורדת… ולא תמיד מצליחים 'לתפוס את הראש' ולחשוב על מה שצריך לחשוב. הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, רבה של שכונת רמת אלחנן, ניסח את המצוות דאורייתא שאפשר לקיים עם הישמע האזעקה, את הדברים פרסם תלמידו ומקורבו של עמוד ההוראה, משה מיכאל צורן:
ואלו הן המצוות:
א. להכניס בלבו שהכל מאתו יתברך שמו, ולכל כדור יש כתובת ויבטח רק בה', ומקיים בזה מצוה דאורייתא.
כמו שכתב בשערי תשובה לרבינו יונה (שער ג' אות ל"ב) 'כי תצא למלחמה על אויבך וראית סוס ורכב עם רב ממך, לא תירא מהם (דברים כ א). הוזהרנו בזה, שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה' בלבבו ויבטח עליה, כענין שנאמר (תהלים פה י) "אך קרוב ליראיו ישעו", וכן כתוב (ישעיה נא יב) "מי את ותיראי מאנוש ימות".
ב. ברגעי האזעקה יש לומר פרק תהלים, ולהתפלל שהטיל לא יפגע באף יהודי, ויצליחו ליירט אותו.
בתפילה זו מקיים מצוה עשה דאורייתא. וכמו שכתב הרמב"ן (השגות לספר המצוות מצוה ה) שמה שדרשו חז"ל בתענית (דף ב ע"א) על הפסוק 'ולעבדו בכל לבבכם' איזו היא עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה. מצות עשה זו נאמרה על הזמן שהאדם בעת צרה, שאז יש עליו מצוה להתפלל להקב"ה שיושיעו מהצרה.
ג. להרהר בתשובה.
וכמו שכתב הרמב"ם (תעניות פ"א הל' א-ג) מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות על כל צרה שתבא על הצבור, ודבר זה מדרכי התשובה הואי שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להן, ככתוב 'עונותיכם הטו וגו", וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם. אבל אם לא יזעקו ולא יריעו, אלא יאמרו דבר זה ממנהג העולם אירע לנו, וצרה זו נקרה נקרית, הרי זו דרך אכזריות, וגורמת להם להדבק במעשיהם הרעים, ותוסיף הצרה צרות אחרות, הוא שכתוב בתורה 'והלכתם עמי בקרי והלכתי עמכם בחמת קרי', כלומר כשאביא עליכם צרה כדי שתשובו, אם תאמרו שהוא קרי [מקרה] אוסיף לכם חמת אותו קרי.
ד. לאחר שהטיל יוּרַט, או שנפל בשטח פתוח ולא הזיק כלום, יש עוד מצות עשה, והיא, להודות להקב"ה על חסדיו המרובים.
כמו שכתב בשאילתות (פרשת וישלח שאילתא כו) 'דמיחייבין רבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנא דמתרחיש להו ניסא', דכתיב 'הללו את ה' כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו', אטו משום דגבר עלינו חסדו, 'הללו את ה' כל גוים'? אלא הכי קאמר הללו את ה' כל גוים מה דעביד עימכון, וכל שכן אנן דגבר עלינו חסדו.
והוסיף שם ב'העמק שאלה' שהוא מצות עשה דאורייתא, ולמדו זאת מקל וחומר מהשירה שאמרו בני ישראל לאחר שיצאו מעבדות לחירות, ומה מעבדות לחירות, אמרינן שירה, ממות לחיים לא כל שכן, והוא קל וחומר גמור, שהוא דאורייתא, ועיקר השירה היא מיד לאחר שהנס התרחש. [אמנם דעת החת"ס (יו"ד סימן רלג) שגם בשנה שלאחר מכן, יש מצוה דאורייתא לעשות זכר לנס, ופרטי הזכרון הם דרבנן].
ה. לפתוח את הדלת לאלה שמחפשים מחסה.
אם אדם נקלע לאזעקה בהיותו ברחוב, במקומות של פחד, והוא מחפש מחסה בתוך מבנה, ופותחים לו את הדלת, מקיימים בכך עוד מצווה של 'לא תעמוד על דם רעך', וגם מצוות הכנסת אורחים.
וגם ונשמרתם..
ישר כוח גדול לרב
אפשר גם לקיים עוד מצווה מדאורייתא: גיוס למלחמה
סעיף ד' לא נראה סביר. מדובר בנס הצלה, לא ברקטה לא שלא פגעה שאין בזה כשלעצמו שום נס. ועוד שרבים לומדים שהחיוב שם לומר הלל הוא דוקא בנס שנעשה לכלל ישראל יחד