שלושים יום חלפו מאותו יום נורא.
בוקר שמחת תורה – לאחר ימי הסליחות, ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, ימי חג הסוכות – זמן שמחתנו, מגיע השיא – שמחת תורה. לאחר לילה מרומם, הקצנו ליום שאמור להיות היום השמח ביותר. ביום זה נרקוד ונשמח עם התורה, נעלה לתורה אנו וילדינו, ונסיימו בהקפות שניות מרוממות ומשמחות. משם נצא לחודשי החורף עמוסים במטען רוחני אדיר
אך הפעם משהו שונה, אזעקות, טילים, יירוטים, ובעיקר – השמועות.
מתחילים לשמוע שמועות איומות ונוראות שנשמעות תלושות מן המציאות, "עשרות הרוגים", "ישובים ובסיסים נכבשו", "עשרות חטופים". משעה לשעה השמועות נעשות גרועות יותר, והמספרים מטפסים ועולים. אנו מקווים שרב סרן שמועתי החליט לעבוד שעות נוספות, ובמוצאי החג נתבדה.
אך עם צאת החג, אנו מגלים שגם השמועות המוגזמות ביותר, עשו הנחה למציאות שהפעם עלתה על כל דמיון.
רקדנו בלב כבד עם ספרי התורה, בזמן בו אלפי אנשים "רקדו" עם מלאכי חבלה.
"שלושה ימים לבכי" אמרו חז"ל, ואילו כעת עברו שלושים יום, אך עדיין הבכי לא הגיע. טרם עיכלנו והצלחנו להפנים את גודל האסון והטרגדיה האיומה שנחתה על עמנו.
כאשר שמענו על עשרות הרוגים, כבר נחרדנו. בפיגוע הגדול ביותר שזכור לרובנו במלון פארק בנתניה (ליל הסדר תשס"ב) נרצחו 30 יהודים.
יום ועוד יום עובר, והמספרים ממשיכים לזנק ובקפיצות של מאות, ואנו עומדים קהי חושים "500 הרוגים" "700" "עלה ל-1000" "עכשיו כבר 1200" "הגענו מעל 1400", והמוח מתאבן, לא מצליח לעכל.
ניסיתם פעם לצייר 1400 נקודות? לא תצליחו. היד תכאב לכם באמצע. כאן זה לא נקודות! זה 1400 איש שכל אחד מהם הוא עולם ומלואו!
אבל המספרים הגבוהים גורמים לנו כמין קהות חושים, לא מצליחים לעכל.
בשנה האחרונה בה ארעו פיגועים רבים (45 יהודים נרצחו בשנת תשפ"ג), הלב התפלץ כאשר נרצחו שני הילדים ממשפחת פלאי. אין עין שלא דמעה ממראה שני הילדים טהורי המבט שלא טעמו טעם חטא. טרם הספקנו להתאושש, ושוב נרצחו שני אחים ממשפחת יגל. כעבור זמן קצר שוב נחרדנו והזדעזענו מהרצחם של האם והאחיות די. הי"ד.
וכאן – ביום אחד! נדחסו להם כ"כ הרבה צרות שידע עם ישראל, תיאורי הזוועה ממסעות הצלב ומפרעות ת"ח ות"ט, פרעות קייב וקישינב, התעללות מפלצתית כבפרעות תרפ"ט, ושלל הפיגועים הנוראים שידעה ארץ ישראל: פרעות הפדאיון, הטבח במעלה עקרבים, הפיגוע בנמל התעופה, טבח הספורטאים במינכן, אסון מעלות ואסון אביבים, אוטובוס הדמים, ופיגועי ההתאבדות הנוראים: בעפולה ובבית ליד, בקווי 18 ובמחנה יהודה, בדיזנגוף ובדולפינריום, פיגוע פסח תשס"ב (מלבד מלון פארק), משפחות בהם נהרגו הורים וילדיהם – משפחת סחויסחורדר, משפחת חטואל, משפחת פוגל, ולדאבוננו זו רק חלק מהרשימה הארוכה. ולא מנינו כאן את פיגועי הירי, הדריסה והדקירות שקיפדו את חייהם של כ"כ הרבה יהודים בשנים האחרונות.
ביום אחד! עברנו פרעות ופוגרומים, טבח והתעללויות איומות ונוראות, הורים אל מול ילדיהם וילדים מול הוריהם. משפחות שלמו שנכחדו לגמרי! יישובים שאחוזים ניכרים מהם נהרגו או נחטפו.
מאות חטופים שמי יודע מה הם עוברים בשבי הנורא. מי יכול לחוש את הכאב של הורים שילדיהם נחטפו, או של ילדים שאינם יודעים מה עלה בגורל הוריהם.
התמונות רצות, עוד פנים ועוד שם, עוד הרוג ועוד חטוף, והמוח לא מסוגל להכיל.
אלפי פצועים שרבים מהם ישאו את הפציעה לכל ימי חייהם, ועוד רבים שלא נפגעו בגופם, אבל ישאו את הטראומות הנוראות בנפשם לאורך השנים.
ועדיין לא עיכלנו. מי יודע מתי נצליח לעכל, אם בכלל.
אולי כעת ניתן מעט להבין, שגם 80 שנה לאחר השואה הנוראה, עדיין אי אפשר לעכל את המספר הנורא מכל – 6,000,000 – ששה מיליון,
"מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי", אמר ירמיהו הנביא, כאשר קונן על המוני היהודים שנהרגו בעת חורבן בית ראשון. כתב על כך האדמו"ר מסלונים ה'נתיבות שלום': "הדמעה הטבעית המוגבלת שבשר ודם מזיל מעיניו אינה מתאימה כדי לבכות את חללי בת עמי. היה צורך בבריאה חדשה, במקור הדמעה, כדי לקונן בצורה נכונה והולמת על בית ישראל".
דומה הדבר כי גם כעת כדי לבכות על חללי בת עמי, יש צורך במקור דמעה חדש.
איננו מבינים חשבונות שמים, איננו יודעים עַל מֶה עָשָׂה ה' כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת. מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה. אנו מאמינים ומקווים כי כל זה הוא כהכנה לגאולה השלמה שתבוא במהרה בימינו, ויהיה כבר סוף וקץ לכל צרותינו.
