מדוע הקונספציה שקרסה בעזה עדיין קיימת ביו"ש? / יוסף טיקוצ'ינסקי

1.
צועקים על העבר ועל העתיד:
שני מוטיבים עיקריים מורגשים בקבינט: הפקת לקחים מהעבר וניסיון למנוע הפתעות נוספות

מומחים לסטטיסטיקה נוהגים לומר, שיותר בטיחותי לנסוע במטוס של חברה שחוותה לאחרונה איזושהי תאונה או תקלה בולטת, משום שדווקא אחרי אירוע כזה הנהלים מתחדדים ושימת הלב לבטיחות היא גבוהה הרבה יותר, מאשר בחברת תעופה שנמצאת בשגרה שוחקת.

במידה מסוימת זאת גם הגישה המורגשת כעת במסדרונות הממשלה, הקבינט ומוקדי ניהול המלחמה וקבלת ההחלטות. באופק נראית היטב להט החרב המתהפכת של ועדת החקירה שתקום אחרי המלחמה, רגשות האשמה וההלם מעוצמת מחדל שמחת תורה נטועים עמוק בנפש של כולם ומשכך גם ההתנהלות כעת היא בהתאם.

נתניהו חוזר ואומר למבקריו שהוא לא עוסק כעת בשום דבר אחר זולת ניהול המלחמה עצמה, והוא צודק. בזה הוא שקוע רוב שעות היממה ולא רק בגלל שזה התפקיד שלו כרגע אלא כי גם כאן הוא יודע לעשות מיפוי נכון של המצב ולראות אותו במבט כולל.

ניסיון העבר מלמד שוועדות חקירה שהוקמו אחרי מלחמות, שפטו את המנהיגים בעיקר על איך התנהלה המלחמה עצמה ופחות על המחדלים שקדמו לה. המסקנות הללו השפיעו גם על דעת הקהל וכך זה היה אצל גולדה מאיר, אצל אהוד אולמרט ואיתו גם ציפי ליבני ועמיר פרץ.

נתניהו עושה חשבון שוועדת החקירה על המחדלים הארוכים אכן תקום ומזה הוא לא יוכל להימלט. אבל הוא מכין כבר עכשיו את האליבי ומתרכז כל כולו בניהול המלחמה כדי להרוויח כמה דברים: קודם כל כדי שהיא באמת תנוהל נכון, אחר כך כדי להדוף מעליו את הביקורת המוטחת בו כל העת מצד התקשורת, האופוזיציה וכמובן מתוך הליכוד והימין.

אבל מעבר לכך, הוא גם מצפה שאם המלחמה אכן תסתיים (בחסדי שמים) עם מינימום פגיעות והפסדים וניתן יהיה להציג אותה כמלחמה מוצלחת, זה יעזור לו לחפות על המחדל שקדם לה, תרועות הניצחון עשויות להחזיר אליו את התמיכה ולהשאיר אותו על כסאו. לכן כשנתניהו אומר שהוא עסוק עכשיו אך ורק בניהול הלחימה, הוא מדבר אמת משום שיש לו את כל הסיבות לכך, ענייניות יותר וענייניות פחות.

משכך, יש מקום לצלול קצת יותר לעומק ולהבין מה משמעות המושג 'ניהול מלחמה' בעיני הדרג המדיני והמודיעיני, ואיך מבחינתם הם עושים זאת נכון.

מלחמת חרבות ברזל נכפתה על ישראל ללא הכנה מוקדמת, היעדים שלה הוגדרו תוך כדי תנועה אחרי שהמלחמה כבר החלה בפועל. אם נשים לב, בדרג המדיני לא מדברים על מחיקת חמאס אלא על מיטוט היכולות הצבאיות והמדיניות שלו כדי להביא למצב שלא יהיה יותר איום על תושבי הדרום, זאת כמובן לצד החזרת החטופים.

מדובר במטרה מעורפלת משהו משום שקשה לשרטט מפת דרכים מדויקת בזמן כל כך קצר ולקבוע איך ומתי יושגו המטרות הללו, אבל בעיקר קשה להגדיר נקודת זמן בה ניתן יהיה לקבוע שזהו – לחמאס אין יותר יכולות. במלחמת יום הכיפורים הושגו המטרות תוך שלושה שבועות, מלחמת ששת הימים כשמה כן היא ואילו מלחמת חרבות ברזל מתנהלת כבר יותר מחודש ורק לפני שבועיים היא החלה בפועל כשהסיום ממש לא נראה באופק.

בחדרי הקבינט יש ערך רב לשעון. בשיחות סגורות שאנו מקיימים עם הבכירים שם, הם מצביעים על השעון ומדגישים כי כל מה שהם רואים, מדברים, שוקלים ומחליטים, נכון אך ורק לשעה זו. הדיונים בקבינט המלחמה מתכנסים פעמיים ביום וההחלטות יכולות להשתנות מקצה לקצה בהתאם להתפתחויות. כך נראית לחימה שההחלטות שלה מתקבלות תוך כדי תנועה.

בינתיים הכוחות בשטח ממשיכים לכתוש את עזה מהאוויר ולפלס שביל פילים מהקרקע, כדי לאפשר את כניסת כוחות היבשה בזהירות מטר אחרי מטר. ישראל סופרת כבר למעלה משלושים חיילים שנהרגו שם מתחילת הכניסה הקרקעית. כל נפש מישראל היא עולם ומלואו, כך זה בעולם הערכים היהודי, אבל במונחים קרים ואכזריים של צבא מדובר במחיר נמוך יחסית, לעומת ההישגים בשטח. בחדרי הקבינט עוקבים בדאגה ומעדיפים לקבל את ההחלטות בהתאם, גם כן באותה שיטה של סלילת שביל פילים, מטר אחרי מטר, כדי לשמור על האפשרות להגדיר מחדש מהו ניצחון וליישם אותו.

ואלה בעצם המאפיינים העיקריים של המלחמה הזאת, והם מורגשים היטב גם בחדרי הדיונים וגם במסדרונות: המבט לאחור על ההלם המחייב הפקת לקחים, והמבט לעתיד שנתקל בערפל המחייב התקדמות זהירה ובעיקר הימנעות מהפתעות נוספות.

כחלק מכך, נשמעים כבר כעת דיבורים על הזירות הנוספות שעלולות להתפתח ל"ע ונעשות כבר היום פעולות כדי שניתן יהיה לומר בהמשך שישראל לא הופתעה ואף התכוננה. זירת הצפון מתנהלת כבר בתוך מלחמה הלכה למעשה גם אם חיזבאללה לא יכריז על כך, אבל בישראל גם כן נמנעים מלהכריז ככה כדי לשמור על בידוד ובידול מוחלט בין הזירות.

ההבנה היא שחיזבאללה לא ימהר לקפוץ למלחמה כוללת אם ישראל לא תקשור את גורלו בגורל עזה, נסראללה ניסה עד כה ליצור משוואה חדשה של מלחמת התשה, שגרת אזעקות וטפטופי ירי לצפון, תוך הבנה שהוא יכול לנצל את ההזדמנות, ישראל מצידה לא תגרור אותו למלחמה משמעותית יותר והיא נאלצת להכיל את המצב הזה לפחות עד שיירגע המצב בדרום. כך נוצר מאזן אימה חדש בו ישראל סופגת ונאלצת לשתוק ונסראללה פועל לפי אותם הכללים בדיוק עם האבדות שהוא סופג.

הערכות המודיעין מדברות על כך, שחיזבאללה איבד את אפקט ההפתעה. ישראל נערכת במשך שנים לאפשרות ש'כוח רדואן' יפרוץ את הגבול וינסה להשתלט על יישובים, לפני שנים ספורות סוכלה בחסדי שמים תכנית המנהרות שנחפרו מלבנון אבל המודיעין מצביע כל הזמן על האפשרות הזאת בצפון, לעומת הדרום שם רווחה הקונספציה שחמאס לא שואף למלחמה אלא להסדרה.

כעת כשחמאס גנב לחיזבאללה את ההצגה, ישראל מעבה עוד יותר את הכוחות בצפון כך שבראייה מודיעינית, הסיכוי לכניסה קרקעית בצפון פחת בתקופה זו. אבל יחד עם זאת, הכוחות שם מתוגברים והעין הישראלית פקוחה היטב, אחרי הכל לקחי המחדל בדרום עדיין טריים.

לצד זאת, העיניים מופנות ביתר תשומת לב דווקא לזירה השלישית, גיזרת יו"ש. בכירי הדרג המדיני לא חוששים לדבר על איום משמעותי וחריף הנושב ממזרחה של הארץ וכבר ניתנה הנחיה לצבא ולשב"כ להיערך לכך בפועל כדי למנוע הפתעות.

יתכן אמנם שמדובר בהכנת אליבי כדי להראות לאזרחי ישראל שיש ערנות לכל תרחיש והלקחים אכן נלמדו, אבל סביר להניח שיש דברים בגו. ארגון הטרור חמאס עורך במשך שנים אימונים צבאיים ברצועה שנראו ונשמעו היטב בצד הישראלי, אבל אף אחד לא שאל את השאלה המתבקשת: למה בעצם הם מתאמנים אם הם כה חפצי הסדרה.

בד בבד, כל אנשי הקונספציה ידעו להזהיר כי בעוד שחמאס חותר להסדרה בעזה, הוא מעודד, מלבה ומממן את הטרור ביו"ש ומקים שם מחדש את התאים שלו ולא רק בג'נין ובשכם, הרוח החמאסית כבר שולטת בפועל על הרחוב הפלשתיני כולו. כעת כשהתאוריה הדרומית קרסה וברור לשם מה נעשו שם האימונים, יושבים בכירי המודיעין ועושים אחד ועוד אחד, מה שמעניק להם תמונת מצב לא מרנינה על מה שהם כבר יודעים שקיים ביו"ש.

השאיפה של חמאס היא למוטט את שלטונו של אבו מאזן ולהשתלט על כל מה שהם מכנים הגדה המערבית, וקיים גם חשש שמנגנוני הביטחון של הרשות, שבתוך תוכם מזדהים עמוקות עם חמאס דאע"ש, יעשו את מה שמכונה בצבא 'היפוך קנים' – יצטרפו לכוחות חמאס ויפנו את הנשק שלהם כלפי ישראל. נתניהו הקדים השבוע את פגישתו עם ראשי הרשויות ביו"ש ונועד עימם עוד לפני שנפגש עם ראשי הרשויות בדרום, מה שמעיד על סדרי העדיפויות של בכירי הקבינט ומומחי המודיעין.

ישראל נמצאת במלחמה שאיש לא רואה את סופה וקשה לדעת להיכן היא תתפתח, לקבינט יש את הלקח שלו אבל הלקחים שלנו כיהודים וכאזרחים, הוא שתחזיות המודיעין לא בהכרח קולעות למטרה בזמן אמת ולמרות ההיערכות המחודשת והפקת הלקחים, אין לדעת להיכן זה ימשיך ולאיזה זירות זה ישליך.

2.
עבודה בעיניים:
כניסת הפועלים מיו"ש נמשכת למרות ההיערכות לתרחישי האימה

חלק בלתי נפרד מהכוננות הישראלית לתרחישי אימה כאלה ואחרים ביו"ש, הוא ההתנהלות בכל הקשור לכניסת פועלים פלשתינים מהשטחים לעבודה בישראל. התפיסה הביטחונית הוותיקה היא שככל שהלחץ הכלכלי יהיה נמוך יותר, כך תפחת גם המוטיבציה לטרור, שצומח בדרך כלל בסביבה של עוני ובערות.

מרצועת עזה נכנסו בכל יום אלפי פועלים לעבודה בישראל, מתוך אותה קונספציה בדיוק שכללה גם הכנסת מזוודות כסף בשפע לידי חמאס. רק עכשיו אחרי שואת יהודי הדרום, הוחלט לנתק כל קשר עם עזה, לא תהיה יותר כניסת פועלים וגם אלה ששהו בישראל בזמן הטבח, הוחזרו לעזה באוטובוסים.

כעת לטענת הדרג המדיני והצבאי, נערכת ישראל לתרחישי אימה גם ביו"ש, אבל למרבה הפלא, חלק מההחלטות הן להעביר את כספי המיסים שישראל גובה עבור הרשות ורק לקזז מהם את הסכומים המועברים לעזה, ובנוסף גם להחזיר ואף להגדיל את כניסת הפועלים מהשטחים לעבודה בישראל.

גורמים ביטחוניים ידעו להסביר לנו במענה לתהייה המתבקשת, שהסיוע ההומניטרי שישראל מאפשרת להכניס לעזה בעיצומה של הלחימה, הוא לא רק תוצאה של לחץ אמריקני אלא גם אינטרס ישראלי. אזרח עזתי שיהיה במצוקה לא ידפוק על דלתי מנהרות חמאס, אלא יגיע לגדר הגבול וינסה להפנות את זעמו לישראל. ומשכך, זו גם התפיסה ביו"ש.

אותם גורמים ביטחוניים לא ממש ידעו להשיב לנו על השאלה המתבקשת, מדוע הקונספציה הזאת נמשכת ביו"ש אחרי שקרסה בעזה בקול רעש גדול ומדמם. לראייתם, לא היה קשר בין הדברים, הלחץ בעזה הופחת לאורך השנים באמצעות כניסת הפועלים ובלי שום קשר ארגון הטרור חמאס התכונן בשקט לטבח הנורא. מבחינתם, כל עוד ישראל שמה עין על מוקדי הטרור והיא ערנית לנעשה שטחים, הצעד הנכון הוא דווקא להכניס את הפועלים ולשמור על השטח הזה עם כמה שפחות לחץ.

אפשר להסכים עם הקביעה ואפשר שלא, אבל זו המציאות. בשב"כ רואים את ערביי השטחים וערביי יו"ש ככאלה שלא ימהרו לצאת ולטבוח ביהודים, אחרי הטבח בשמחת תורה הכריזה הרשות על שביתה כללית אבל למעלה משלושים אחוזים לא שיתפו פעולה ופתחו את עסקיהם כרגיל, מה שמחזק את התזה הישראלית שפרנסה סדירה מורידה לחץ פוליטי וביטחוני.

ועם כל זאת, זירת יו"ש רותחת והולכת מיום ליום, בג'נין מתנהלים קרבות של ממש עם מחבלים והצבא קיבל הוראה להתכונן לכל תרחיש. וכאן הבן שואל: מדוע אם כן ישראל מאפשרת הכנסת פועלים כרגיל כאילו כלום לא אירע?

בחג הפסח האחרון, פורסם ב'יתד השבוע' תחקיר מדאיג המצביע על כך שרוב נהגי האוטובוסים בירושלים, עובדי המסעדות בגוש דן ועובדי הבניה ברחבי הארץ, הם אזרחי הרשות שבחלק מהמקרים גם לא מוכרים לרשויות בישראל, הם מוכנסים על ידי קבלן ערבי שמעסיק אותם והוא זה שעומד מול המעסיקים הישראליים, את שכרם הוא משלם במזומן ללא מיסים וללא דיווח כלכלי או ביטחוני.

במצב כזה, ממש לא ברור איך עדיין מתקבלת ההחלטה להכניס את כלל הפועלים לתוככי ערי ישראל כאילו כלום לא קרה ואיך זה עולה בקנה אחד עם הכוננות עליה הם מדברים ביו"ש, שלא לדבר על לקחי הטבח בדרום, שם כבר ברור שהפועלים שהיו בישראל היו אלה שסיפקו חלק גדול מהמידע המודיעיני לחמאס. כששאלנו זאת במסדרונות מקבלי ההחלטות, התשובות לא היו חד משמעיות ולכן קשה יהיה לומר שאיש לא צפה את הסכנה ולא ראה אותה מגיעה, רח"ל. אם ד' לא ישמור עיר שווא שקד שומר.

3.
השנאה מקלקלת:
לאזרחי ישראל מגיע שלטון תקין והוגן, אבל בהתנהלות הנוכחית זה לא יקרה

ביום שאחרי המלחמה, שנקווה שהוא קרוב מהצפוי, תקום ועדת חקירה ואז גם תעלה הדרישה הלגיטימית מרוב הדרג המדיני, הצבאי והפוליטי לקחת אחריות ולהתפטר, כולל זה שעומד בראש הפירמידה.

מדובר בדרישה שיש בה היגיון, עוד לפני שיתקבלו מסקנות של ועדה כזאת או אחרת ועוד לפני שייפתחו קלפיות אם בכלל. וזה לא כי הציבור רוצה לעשות משפט שדה ולקבוע בעצמו מי אשם, אלא בגלל שזו התנהלות תקינה של כל מדינה דמוקרטית. מי שהיה חלק מכישלון, ראוי שקודם כל יפרוש מתפקידו. אחר כך כשוועדת החקירה תנקה אותו מאשמה, יתכבד ויבקש מחדש את אמונם של האזרחים הפגועים. אם יקבל אותו בקלפי – מה טוב ורק כך הוא יוכל לשבת על כסאו במצפון נקי. ככה זה בארה"ב וככה זה בכל מדינה מתוקנת במערב.

אבל במצב של היום, קשה להאמין שזה יקרה, כי העקמומיות המאפיינת את השיח הציבורי נשארה קיימת גם במלחמה. השיח הפך להיות רק כן ביבי או לא ביבי, כאילו אין מלחמה וזה גורם לנתניהו עצמו וגם לחלק מהדרג המדיני להתבצר בעצמם בהתגוננות. כעת הם לא ימהרו לפרוש מתפקידם כמתבקש אלא ימשיכו להיאבק באותו מאבק מטופש שהתקשורת גוררת אותם אליו.

השבוע זה הגיע לשיא בסיטואציה בה מצא נתניהו את עצמו עומד ליד קבוצת עיתונאים וכמה מהם שאלו אותו בלי למצמץ: "אז מתי אתה מתפטר?". השאלה הזאת לא לגיטימית היום, לא רק בגלל שאנחנו באמצע מלחמה, אלא כי היא מבטאת את המרירות הפוליטית שלא נעלמה גם מול נחלי הדם היהודי שנשפך.

רבים אומרים שהמדינה לא תהיה אותו דבר אחרי המלחמה, אבל במצב היום לא קשה לנחש שהיא תיראה בדיוק אותו דבר, כאילו כלום לא קרה. אותם אנשי תקשורת ששאלו את השאלה הבוטה, עלולים לקבל את נתניהו כראש ממשלה עוד שנים רבות וזה יקרה דווקא בגלל השאלה הזאת וההתנהלות הזאת, זה יהיה העונש שלהם ושל כולנו, כי שום דבר כבר לא יתנהל יותר באופן ענייני.

דווקא התאווה לראות אותם לוקחים אחריות תגרום לכך שהם לא יקחו ואת המחיר נשלם כולנו. אחרי מלחמה כזאת מגיע לנו שלטון תקין וסביבה פוליטית ומדינית תקינה. ואם נמשיך להתבוסס באותו בוץ עכור, זה לא יקרה לעולם.

הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
לתגובות: [email protected]