"אני חושב שאני החייל היחיד שאי פעם צילם את הפגיעה שלו" • צפו

אם הייתם משוחחים עם סגן יהונתן, סמ"פ בפלוגת הצמ"ה של גדוד 603 שבחטיבה 7 – בלי לראות אותו, על פי נימת קולו השמחה, אפשר להתבלבל ולחשוב שמי שיושב מולכם בדיוק חזר מחופשה או אירוע משמח. אבל האמת היא שהוא יושב על כיסא גלגלים בבית החולים, אחרי שחזר מעזה – עם רגל אחת קטועה, השניה חבושה, וסיפור בלתי נשכח.

כמו בפתיחה של סיפורי גבורה קלאסיים רבים – יהונתן בכלל לא רצה את התואר. "לא חשבתי בכלל שאהיה לוחם, תכננתי לשרת בחיל המודיעין", הוא משתף בחיוך, אבל לחיים יש נטייה להתגלגל בכיוונים משלהם. "קיבלתי מנילה וראיתי הנדסה קרבית", הוא משחזר בנוסטלגיה, "נזכרתי בכל הדברים ששמעתי שהם עשו ב'צוק איתן', והחלטתי שזה המקום הכי מתאים לי".

כמה שנים מאוחר יותר, ולאחר שסיים מספר הכשרות פיקודיות והפך לקצין, הגיעה השעה 6:29 ב-7 באוקטובר. מטח כבד נורה לעבר ישראל מרצועת עזה, וליהונתן, שגר באשקלון, צליל האזעקות כבר מוכר, והמצב לא נראה לו חריג במיוחד. "הבנתי שקורה משהו רציני רק כשפתאום קפצה לי התראה בטלפון – מחבלים בשדרות", הוא נזכר, "בהתחלה לא האמנתי אבל כשראיתי התראות על מחבלים בעיר שלי, לקחתי את כל הציוד שיש לי בבית ורצתי לחפש את המחבלים ולנטרל אותם".

את הדרך קטע צלצול טלפון מהמפקד שלו שקרא לו לצאת למחנה אריה – הבסיס בו שירת, ולאסוף את החיילים שלו כי מתחילה מלחמה. "החל מאותה שבת, עברנו מספר שבועות של כוננויות, הכנות ואימונים, ואז קיבלנו את פקודת האמת – נכנסים לעזה".

"הדבר הראשון שעשיתי בכניסה לרצועה הוא ללמוד את השטח כדי להבין איך לבצע את המשימה שלנו בצורה הטובה ביותר", מעיד סגן יהונתן, "התפקיד שלנו הוא בין היתר פריצת צירים עבור כוחות השיריון שלנו עם ה-D9".

בששת הימים הראשונים בהם הם פעלו, הכול התנהל בצורה מוצלחת ובלי שיבושים. "נזכרתי בסרטונים שראיתי מ'צוק איתן' – שבזכותם רציתי להגיע להנדסה", מציין סגן יהונתן, " רציתי שלחיילים הבאים יהיה תיעוד, שיבינו מה זה באמת אומר מלחמה, איך זה נראה ומרגיש".

ביום השביעי בתוך הרצועה, כהרגלו הוא צילם דרך החלון את מה שקרה מסביבים, כשלפתע זה נתפס במצלמה – רעש, פיצוץ אדיר. ה-RPG פגע להם ב-D9, ויהונתן חווה פגיעה ישירה ברגל. הרסיסים עפו לכל עבר, ועשן סמיך מילא את חלל הרק"ם.

ליהונתן, בינתיים, אין אפילו שנייה אחת לחשב את המהלך הבא. "זה להיות בסיטואציה ששום דבר לא מעניין אותך יותר מידי", הוא מסביר, "כל מה שעובר בראש הוא מה עושים כדי לשרוד". אז הם נסוגו עם הכלי כמאה מטרים אחורה, ואז הוא נתקע.

"היה לי ברור שאם ירו עלינו טיל נ"ט פעם אחת, זה יכול לקרות שוב, ולהיות בתוך רק"ם פגוע ותקוע בוודאי לא יגן עלינו משום צרה שתבוא". כך, בן רגע, הוא קיבל את ההחלטה שהכריעה בין חיים ומוות. "יש חלון קטן בכלי – בערך 60 ס"מ גודל באורכו וברוחבו", הוא מתאר, "קראתי למפעיל שהיה איתי שנפצע גם הוא, ועשינו קפיצת ראש מהחלון – העיקר לצאת ממנו. כשזה קרה לא הסתכלתי על ה-D9", מודה סגן יהונתן, "כל מה שחשבתי עליו זה איך להיחלץ משם ולהמשיך קדימה. נופפתי לעזרה וכוחות ההנדסה ששהו שם באו לפנות אותנו". בבית חולים התברר לו שזמן קצר לאחר הפינוי, הקבינה של הכלי החלה לעלות באש.

משם, פינו אותו ואת מפעיל ה-D9 שאיתו בצוות על אלונקה לנמ"ר הפינוי של הנדסה, ולאחר מכן לנמ"ר פינוי של התאג"ד, ובגדר בגבול חיכה להם מסוק – שפינה אותם לבית החולים בישראל.

"כבר הרבה זמן שאני חושב על מה היה קורה אם לא היינו יוצאים מהכלי", יהונתן משתף, "זה יכל היה להוביל לפציעות הרבה יותר חמורות ואפילו למוות, אבל אני מודה לאלוקים כל יום שזה קרה לי ולא למישהו אחר. אולי יצאתי מהאירוע בלי רגל, אבל כולנו יצאנו ממנו בחיים, ואני שמח על איך שתפקדנו במהלכו".

עכשיו סגן יהונתן בשיקום, לומד לחיות מחדש ללא רגל. ובאופן מעורר השראה, הפציעה לא מונעת ממנו להמשיך להתקדם לעבר התוכנית שקבע לעצמו. "השלב הבא זה שהפצע יחלים, אחרי זה אשים פרוטזה, ואז אני אחזור לפקד על הפלוגה", הוא קובע, "כשאני נעול על משהו – אני אעשה אותו, זה מה שהחלטתי, עם או בלי רגל. שום RPG ושום מחבל חמאס לא יפריע לנו לעשות את המשימה ולהתקדם הלאה".