כפי שצפינו כאן, הייתה אתמול הצגה ארוכת שעות בבג"ץ בדיון על גיוס בני ישיבות. אך גם גדולי האקטיביסטים לא חלמו כי ההצגה תהיה כה מושלמת, כולל צחוקים ומחיאות כפיים (!) בדיונים על הציבור החרדי, כאילו מדובר במחזה מעניין מהסוג שהיה נהוג להעלות במקומות אחרים כנגד העם היהודי. בזמן שידוע לכל הצופים כי אין לציבור המאמינים אפשרות לוותר על לימוד התורה שהינו היסוד לקיום העם היהודי.
במקביל, נשיא ארה"ב הטיל פצצה כאשר הודיע כי הוא הכין מתווה לסיום המלחמה, וכי הוא אינו מותיר בידי ממשלת ישראל את הבחירה אם לקבל את המתווה ככתבו וכלשונו. גם כאן מדובר בהצגה ומאותה סיבה: אין לו ולמאות מיליוני הצופים בו, כל מחשבה כי אכן מדינת ישראל מסוגלת לוותר על המשך המלחמה עד למיגור האויב באופן שיבטיח כי לעולם לא עוד.
לשתי ההצגות יש עוד מכנה משותף: הן נועדו להוכיח קבל עם ועולם, אצל מי נמצא באמת הכח. בעיקר איפה הוא לא נמצא: לא בידי ממשלת ישראל שנבחרה בידי הכנסת, ולא בידי הכנסת שנבחרה בידי העם.
בג"ץ התאמץ אתמול להוכיח שוב את הגלוי והידוע, כי אין שום משמעות לרצון העם ולבחירותיו. פעם אחר פעם גלגל ביהמ"ש העליון את סוגיית הגיוס לכנסת, פעם אחר פעם הכנסת מחוקקת את הנדרש לצורך כך, ופעם אחר פעם בג"ץ פוסל את חוקי הרוב בטענה שונות ומשונות.
בשעתו, כאשר בג"ץ פסל את הבחירות בב"ש, משום שנבחר המועמד החרדי, ציטטו הפרשנים מפי אחד השופטים, כביכול אמר שיתקיימו שוב ושוב בחירות, "עד שהדמוקרטיה תנצח"… בג"ץ הוכיח אתמול כי הוא מוכן לפסול שוב ושוב כל החלטת ממשלה ואף חוקי יסוד, עד שתתקבל ההחלטה אשר בג"ץ חפץ ביקרה.
גם ביידן, בדבריו הישירים כדרכו, נטל דה-פקטו את מוסרות הפיקוד העליון, מידי הממשלה הנבחרת בישראל, והחליט בעבורם מה הם צריכים לעשות. יותר בננות מזה – אין בשום רפובליקה מערבית.
שניהם יודעים, או צריכים לדעת, את האמת: העם היהודי, ובתוכו עם צבא השם, אינו נמדד בכלים הרגילים, אלא הוא הוא המחייה את העולם ומעלה אותו יחד עימו. כפי שכתב אדוננו הרמח"ל – אשר היום חל יום פטירתו – ב"מסילת-ישרים" (פרק א'): "כי אם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו … הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו".
