התקווה מתעוררת מתוך החורבן: מדוע מקלים בדיני האבלות מחצות היום?

תשעה באב, יום האבל על חורבן בית המקדש, מכיל בתוכו פרדוקס מרתק. בעוד שהחורבן הגיע לשיאו אחר חצות היום, דווקא בשעות אלו מתחילה להתעורר תקווה חדשה בקרב העם היהודי, המגולמת בלידתו הסמלית של המשיח, דווקא ברגעים הקשים של החורבן.

המדרש באיכה מתאר: "אמרו אותו היום שנכנסו אויבים לעיר והחריבו בית המקדש, היה חוץ לירושלים יהודי אחד חורש במחרשתו, וראה שהפרה שהיה חורש בה הפילה את עצמה לארץ… שמע קול אומר: מה לך לפרה, הנח אותה, שהיא צועקת על חורבן הבית ועל מקדש שנשרף היום." המדרש ממשיך ומספר כי לאחר מכן, הפרה קמה ורקדה בשמחה, וקול נשמע: "טעון וחרוש כי בשעה זאת נולד משיח".

רבי חיים מויטאל, מביא בשם האר"י הקדוש, בספרו "שער הכוונות", מסביר את המנהג לומר פסוקי נחמה במנחה של תשעה באב, ואפילו לשבת על כסאות גבוהים כרגיל: "כי בתחילה התחילו האויבים להרוג את בני ישראל ואז חשבו ישראל שלא יהיה ח"ו תקומה למפלתם… ובראותם שהציתו אש בהיכל לעת ערב שהוא זמן המנחה אז אמרו מזמור ושמחו שמחה גדולה וקבלו נחמה כי אם ח"ו לא היה הקב"ה משליך חמתו על העצים ועל האבנים לא הייתה תקומה לשונאי ישראל".

כלומר, למרות שבשעה זו הציתו באש את בית מקדשנו ותפארתנו, דווקא עכשיו אנחנו מתחילים להתעודד, לומר פסוקי נחמה ומותרים כבר לשבת על כסאות גבוהים, שכן אנו שמחים על כך שהקב"ה שפך חמתו על עצים ואבנים, ויותר מכך, האר"י הקדוש כותב כי בני ישראל, בזמן החורבן "שמחו שמוחה גדולה". הסבר נוסף, הוא לפי המדרש כי כבר בתשעה באב, ברגעי החורבן, נולד מושיעם של ישראל.

הרבי מליובאוויטש מרחיב על רעיון זה, ומסביר כי דווקא בעת שריפת בית אלוקינו, שאפילו כאשר נמצאים בתכלית הירידה למטה מטה ביותר, עד למצב ש"מפני חטאינו" אין ברירה, כביכול, אלא לשרוף את בית המקדש רח"ל, הנה גם אז הדבר אינו פוגע בחיבתם של ישראל והקב"ה "כלה חמתו על העצים ועל האבנים", והותיר את קיומו הנצחי של עם ישראל.

מסורת זו של תקווה בתוך החורבן באה לידי ביטוי במנהגים שונים. בקהילות רבות, בעיקר בארצות המזרח, נהגו נשים לנקות ולשטוף את הבית אחר חצות תשעה באב. הרב אדיר כהן מספר: "יש המספרים שבתחילה מרן החיד"א אמר להם לבטל מנהגם, ושוב שמע שמדברות ביניהן ברוב תמימותן שהרב הזה אינו מאמין בביאת המשיח. ומיד השיבן למנהגם הראשון המיוסד על האמונה בלידת המשיח ובגאולה."

בספר ארחות חיים (הלכות תשעה באב אות י"א) כתב וז"ל: אך מנהג קדום שהנשים רוחצות ראשן מן המנחה ולמעלה ביום ט' באב. והזקנים הראשונים ז"ל הנהיגו זה ועשו סמך לדבר זה על מה שאמרו בהגדה כי המשיח נולד ביום ט"ב, וכמו שעשו זכר לחורבן ולאבילות כן צריך לעשות זכר לגואל ולמנחם כדי שלא להתייאש מן הגאולה. וזה האות לא הוצרך רק לנשים וכיוצא בהן שהן חלושי הדעת, אבל אנחנו כולנו מאמינים בני מאמינים ובטוחים בנחמות הכתובות שנויות ומשולשות בספרי הנביאים, אך הנשים שאינן יודעות ספר צריכות חיזוק. עכ"ל.

כותב הרב כהן כי מכל מקום כיום לא נהגו ברחיצת הגוף אלא בנקיון הבית, ולכאורה יש מקום לחלק בין רחיצה שאסורה מן הדין, לבין שטיפה ונקיון הבית והצעת המיטות שאין בהם כל איסור מן הדין. וכן כתב לחלק בזה מרן מלכא הגר"ע יוסף זצ"ל בספר חזון עובדיה – ארבע תעניות (עמוד ד"ש). אלא שסיים, והאידנא אכשור דרי, וכל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה, באמונה שלימה, שאף אם יתמהמה נחכה לו, וזאת ע"י החינוך שמקבלות בבית יעקב וכיוצא בה, כן ירבה וכן יפרוץ, ולכן אין מקום להקל להן ודינן כמו האנשים שהאבל נמשך עד ליל מוצאי ט"ב. עכ"ל.

רעיון זה של תקווה בתוך השבר מודגם היטב בסיפור המפורסם בגמרא: "וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך ושמעו קול המונה של רומי מפלטה מאה ועשרים מיל והתחילו בוכין ורבי עקיבא משחק אמרו לו מפני מה אתה משחק אמר להם ואתם מפני מה אתם בוכים אמרו לו הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק ומה לעוברי רצונו כך לעושי רצונו על אתת כמה וכמה.

"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם כיון שהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים התחילו הן בוכין ור"ע מצחק אמרו לו מפני מה אתה מצחק אמר להם מפני מה אתם בוכים אמרו לו מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה אמר להן לכך אני מצחק דכתיב ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו וכי מה ענין אוריה אצל זכריה אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני אלא תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה באוריה כתיב לכן בגללכם ציון שדה תחרש בזכריה כתיב עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת בלשון הזה אמרו לו עקיבא ניחמתנו עקיבא ניחמתנו".

תשעה באב מלמד אותנו שיש תקווה אפילו ברגעי החשכה העמוקים ביותר. הוא מזכיר לנו את כוח העמידות והאופטימיות של העם היהודי לאורך הדורות. כפי שמסכם הרב צדוק הכהן מלובלין: "וכן בכל דור ודור נולד בט' באב בחינת המשיח". מסר זה של אמונה בעתיד טוב יותר ממשיך להיות מקור השראה עד ימינו אלה, ומזכיר לנו שגם בתוך האבל והצער, יש מקום לתקווה ולציפייה לגאולה.

נסיים בתפילה כמו שראינו בהתגשמות חזון הנביאים ובחורבן בית המקדש, כן נזכה לנבואת יחזקאל "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים", במהרה בימינו אמן.