החטוף ששוחרר משתף ברגעי החטיפה וזועק: "איך אחגוג בר מצווה כשאבא שלי בעזה"?

ארז קלדרון, בן ה-12 שנחטף מקיבוץ ניר עוז ושוחרר בעסקת החטופים הקודמת יחד עם אחותו סהר בת ה-17 שיתף אמש בפוסט מצמרר על חוויותיו בימי השבי הקשים ברצועת עזה. אביו עופר עודנו חטוף בידי מרצחי חמאס ברצועה.

בסרטון ששיתף ברשת החברתית אינסטגרם אמר ארז: "קשה לי לדבר מול המצלמה, אבל אם זה יגיע לאבא שלי זה שווה הכול".

כשברקע הסרטון נראה ההרס בביתו לאחר הטבח ותמונות שלו ושל אביו, אמר הנער: "אני ארז קלדרון, אבא שלי עדיין בשבי בעזה – והוא חייב לחזור. באותו לילה ב-6 באוקטובר הייתה לי תחושת בטן שמשהו לא טוב. ב-6 בבוקר עברתי למיטה של אבא שלי, ב-6:30 התחילו מטחים. שמענו יריות, חשבנו שזה צה"ל ואז הכול התחיל".

"הם פשוט שברו את הידית ונכנסו, אבא שלי מהר רץ לממ"ד, צעק לסהר אחותי לפתוח את החלון ואני קפצתי ראשון. הוא אמר לא להסתכל לצדדים ופשוט לרוץ. בזמן שגררו גופות ראינו הכול. מחבל אחד ראה אותנו, ואז הוא לקח אותי לאופנוע שלו, אני מסתכל הצידה ורואה את אבא שלי על הברכיים שתוך כדי מחבלים מרביצים לו מכות – וזאת הפעם האחרונה שראיתי אותו", מתאר ארז.

ארז מספר על הרגע בו הגיע לעזה כשהוא לבדו: "אני לבד, במקום שאני לא מכיר, ואני מתחיל לפחד. פחדתי שאני אמות, שיתעללו בי, שלא יהיה אוכל או מים ושיקרה משהו למשפחה שלי. אחרי שהשתחררתי מהשבי גיליתי שאבא שלי עדיין חטוף בעזה. בעזה חגגתי יום הולדת 12 ובעוד חודשיים יש לי בר מצווה. איך אני אמור לחגוג בר מצווה כשאבא שלי בעזה?".

בכיתוב שהוסיף לצד הסרטון כתב ארז שאמור לחגוג בר מצווה בעוד חודשיים: "היום החלטתי לשתף את הסיוט שאני עובר מאז שחטפו אותי לעזה. ב-7 באוקטובר, כמה ימים לפני יום ההולדת ה-12 שלי, נחטפתי לעזה. מחבלים התנפלו עליי וגררו אותי בכוח בלי נעליים ובלי בכלל להבין מה קורה מסביבי".

"לקחו אותי מהמשפחה שלי. ניסיתי לחפש את אבא שלי, אבל כל מה שראיתי היו מחבלים עם נשקים וגופות זרוקות על הרצפה. תארו לכם איך הרגשתי שהפרידו אותי מאבא שלי כשכולו מכוסה בדם מהמכות שהמחבלים הכו אותו. זה רגע שלא עוזב אותי", כותב ארז.

"אני זוכר את המבט שלו כשכל הגוף שלו היה פצוע ומדמם, ורואה איך לוקחים אותי ממנו. הוא הסתכל לי בעיניים ולא יכל לעשות כלום. אני לא יכול לשכוח את הפחד. כל מה שרציתי זה לצעוק "אבא, תציל אותי!" אבל אפילו את זה לא יכולתי. הרגשתי שאני רוצה לצעוק ולא יכול. רק לחשתי לעצמי אבא אבא והרגשתי שעוד רגע אני מתעלף".

הוא ממשיך לתאר את רגעי אימה וכותב: "סביבי היו מחבלים עם נשקים, והם לא הסכימו לי לצעוק, לא לבכות, רק לשתוק. כשהגענו לעזה, המון אנשים התנפלו עליי. הרגשתי שהם רוצים להרוג אותי. לא הבנתי איך זה קרה לי, מה ילד בגילי אמור לעשות? כשהייתי בשבי, שמעתי ברדיו את אמא שלי בוכה ואומרת כמה היא מתגעגעת אליי. רציתי לבכות אבל היה אסור לי, רציתי לחבק אותה, אבל לא יכולתי. הקול שלה נתן לי קצת כוח להמשיך, לדעת שלא שכחו אותי".

"אחרי 52 ימים בשבי, אני ואחותי סהר שוחררנו, אבל אבא שלי עדיין בעזה. אני לא מפסיק לחשוב עליו. אם הוא שם לבד, כמו שאני הייתי? אם הוא יודע שאנחנו כל יום נלחמים עליו. אתמול שמעתי שמחבלים רצחו 6 חטופים. אני לא יכול להפסיק לחשוב אני לא רוצה שאבא שלי יהיה הבא בתור", משתף הנער הכאוב.

"עוד חודשיים יש לי בר מצווה, והחלום שלי הוא שאבא יעמוד לידי ויחבק אותי. אני לא יכול לדמיין חיים בלי אבא. אני רועד מפחד שיגידו לי שקרה לו משהו שאני אאבד אותו. אני לא יכול לחשוב על החיים שלי בלי אבא. אני לא רוצה לגדול יתום.
רגע לפני שלקחו אותי ממנו הוא אמר לי "ארז אני אוהב אותך אל תדאג יהיה בסדר" בבקשה, תשתפו את מה שאני כותב ותפיצו את הפוסט והסרטון שלי. אולי זה יגיע לאבא שלי, כמו שהקול של אמא הגיע אליי כשהייתי בשבי".

"אולי זה יעזור להציל אותו ולהחזיר אותו הביתה. אני רק ילד שרוצה את אבא לידו, אני לא מבקש הרבה – רק את אבא חזרה. בבקשה, תשתפו. למעני, למען כל הילדים שרוצים את ההורים שלהם בחזרה, למען כל המשפחות שמחכים שכולם יחזרו. אני מבטיח לעדכן כאן את כל העוקבים כשאבא יחזור", סיים הנער את תחינתו.