באדיבות ערוץ 2000
בבוקר שבת וחג שמחת תורה שקט, ה-7 באוקטובר 2024, התעורר ירון מאור, תושב אחד הקיבוצים בעוטף עזה, לשגרת יום רגילה. אך תוך שעות ספורות, הוא מצא את עצמו במרכזה של מתקפת טרור חסרת תקדים, נלחם על חייו וחיי משפחתו מול מחבלים חמושים שפרצו לביתו.
ירון, בן 39, אב לארבעה ילדים, משחזר את הרגעים הראשונים של אותו בוקר גורלי: "בשעה 6:30 נשמעה אזעקת צבע אדום. כולנו רצנו לממ"ד. הילדה הקטנה, יסמין, כבר ישנה שם." הוא לא ידע אז שזו תהיה תחילתו של יום שישנה את חייו לנצח.
התפנית הדרמטית הגיעה בשעה 7:30. "אשתי העירה אותי בבעיטה," הוא נזכר. "היא אמרה לי: 'שמע, הודיעו עכשיו שאחד מחברי כיתת הכוננות חטוף בעזה. הודיעו שיש מחבלים במרפאה בנירים'." באותו רגע, ירון הבין שהמצב חמור מכפי שחשב תחילה.
ירון, חבר בכיתת הכוננות של הקיבוץ, מיהר לקחת את נשקו. אך גם משימה פשוטה זו הפכה למאבק: "תקתקתי את הקוד של הכספת, לא נפתח לי. תקתקתי עוד פעם, לא נפתח לי. ואני שנייה מתאפס, אני אומר רגע, אם עכשיו אני טועה, הכספת נכנסת להשהיה." ברגע קריטי זה, ירון מתאר את הנס הראשון שחווה באותו היום: "אני מרגיש איזה רוגע כזה, מישהו לוקח לי את היד, תקתק את הקוד, כוכבית, נפתח."
המצב בקיבוץ החמיר במהירות מסחררת. "בסביבות השעה שמונה, הטלפון שלי התחיל להתפוצץ מהודעות," ירון ממשיך. "מכל רחבי הקיבוץ הגיעו קריאות לעזרה: 'הם אצלי', 'תשלחו מישהו', 'הם פרצו לבית'. הבנתי שאנחנו תחת מתקפה מסיבית."
ירון, שעבר אימונים כחבר בכיתת הכוננות, ניסה להעריך את המצב: "חשבתי לעצמי, כמה מחבלים יכולים להיות? עשרה? חמישה-עשר? זה היה התרחיש הגרוע ביותר שתרגלנו. אבל המציאות הייתה הרבה יותר נוראית."
בשעה 9:30, האימה הגיעה לפתח ביתו של ירון. "שמעתי רעש חזק מהמרפסת," הוא מתאר, קולו רועד מעט. "ידעתי שהגיע הרגע. אמרתי לאשתי: 'אני יוצא. סגרי את הדלת מאחוריי ואל תפתחי לאף אחד'. באותו רגע הבנתי שאני המגן האחרון של המשפחה שלי."
ירון יצא מהממ"ד, נחוש להגן על ביתו ומשפחתו בכל מחיר. "הסתכלתי דרך החלון וראיתי אותם – מחבלים חמושים על המרפסת שלי, עוד כמה ליד הרכב. הם ניסו לפרק את הסוכה שהייתה בחוץ, נראו מתוסכלים כשלא הצליחו."
הקרב שהתפתח היה אינטנסיבי ומסוכן. ירון מתאר: "הם ניסו לפרוץ את דלת הכניסה. למזלי, הייתה לנו דלת פלדה שהחזיקה מעמד. ואז ראיתי מחבל מנסה להיכנס דרך חלון המטבח. ברגע שראיתי את ראשו, יריתי. שתי יריות מדויקות. הוא נפל החוצה."
הירי הזה עורר מהומה בקרב המחבלים. "התחילו צעקות בערבית, יריות לכל הכיוונים. הם זרקו רימון פנימה. רצתי להסתתר, סופר בראש – 21, 22 – ואז הפיצוץ. האוזניים שלי צלצלו, אבל ידעתי שאסור לי להפסיק."
במשך שעות, ירון ניהל קרב עיקש מול המחבלים, תוך שהוא מגן על משפחתו הכלואה בממ"ד. "בשלב מסוים נגמרה לי המחסנית. החלפתי אותה תוך כדי תנועה, ממשיך לירות. שמעתי אותם צועקים כשנפגעו. ידעתי שכל כדור שלי מציל את המשפחה שלי."
תוך כדי הקרב, ירון מצא רגע לתקשר עם אשתו בממ"ד. "שלחתי לה הודעה שאני נלחם, שאנחנו במצב קשה. נדרתי נדר – אם נצא מזה בחיים, אני חוזר בתשובה. היא ענתה לי: 'ועוזבים'. באותו רגע הבנתי שהיא מוכנה לעזוב הכל, רק שנישאר בחיים."
לאחר שעות ארוכות של לחימה, המצב הפך בלתי נסבל. "הבית התחיל לעלות באש. עשן שחור וסמיך חדר לממ"ד. הילדים התקשו לנשום. אשתי אמרה: 'אנחנו חייבים לצאת, אחרת נחנק למוות'." ירון ידע שהיציאה תהיה מסוכנת ביותר. "אמרתי לה: 'אם נצא, הם עלולים לחכות לנו בחוץ. זו בדיוק המטרה שלהם – לגרום לנו לצאת'."
ברגע היציאה המסוכן, ירון נתקל בכוחות הביטחון הישראליים. "ראיתי את כל הלייזרים על החולצה שלי. הבנתי שהם חושבים שאני מחבל." בתגובה, הוא עשה את הדבר היחיד שעלה בדעתו: "צעקתי בכל כוחי: 'שמע ישראל, ה' אלוקינו ה' אחד!' ידעתי שאין סיכוי שמחבל יצעק את זה."
למרבה הנס, הצעקה עבדה. כוחות הביטחון זיהו אותו כאזרח ישראלי והצילו אותו ואת משפחתו. "הרגע שבו הבנתי שאנחנו בטוחים… אין מילים לתאר את ההקלה הזו," אומר ירון, דמעות בעיניו.
אך הסיוט לא הסתיים שם. "התחלנו לעבור מבית לבית, מחלצים אנשים. זה היה כמו רולטה רוסית – בכל בית לא ידענו אם נמצא ניצולים או גופות." ירון מתאר את הזוועה: "ראינו שכנים מוכרים, אנשים שרק אתמול דיברנו איתם, שרועים על הרצפה, מחוררים מכדורים. זה היה בלתי נתפס."
הטראומה של אותו יום השאירה צלקות עמוקות בנפשם של ירון ומשפחתו. "מאז אותו יום, המחשבות לא מרפות," הוא מודה. "מה היה קורה אם לא הייתי מצליח להגן עליהם? מה אם היו חוטפים את הילדים שלי? את אשתי? הפחד הזה… הוא לא עוזב אותך."
החוויה הקשה הובילה לשינוי משמעותי בחייו של ירון. "קיימתי את הנדר שלי," הוא אומר בשקט. "התחלתי להניח תפילין כל יום. זה מזכיר לי את הנס שחווינו, את החסד שקיבלנו. לאט לאט אני מתחזק באמונה, מנסה למצוא משמעות בכל מה שקרה."
ירון מסיים את סיפורו בתערובת של כאב ותקווה: "אנחנו מנסים לבנות את החיים שלנו מחדש. זה קשה, כל יום הוא מאבק. אבל אנחנו חיים, וזה הדבר החשוב ביותר. עכשיו אנחנו מתפללים לשלומם של החטופים – סבא אלכס, דוד יצחק, כל אנשי הקיבוץ וכל החטופים מרחבי המדינה. אנחנו רוצים שכולם יחזרו הביתה."





















תיקון. זה היה בשנת 2023 ולא 2024
מזעזע……………..
מרגש. נשמה יהודית
איזה גיבור! שלא עושה מעצמו כלום
הקור רוח, התבונה, גבר שבגברים עם נשמה יהודית גדולה
יהלום של בן אדם !
וואי וואי וואי איזה בן אדם איזה שאטר איזה גיבור חיל איזה יהודי ייחודי סיפור מבהיל השגחה פרטית אלוקית לא יודע מה לכתוב מצמרר מחזק מרגש לא להאמין שזה אמיתי …ה' יעזרנו על דבר כבוד שמו!
מטורף
מרגש עד דמעות, גם אני חזרתי בתשובה, והייתי רוצה ממש לחבק את היהודי הזה, כואב לי שהוא נראה פגוע נפשית.. אוי מה עברת.. וכל זה רק כדי לחזור תינוק שבוי לאבא
ישתבח שמו לעד .
הפקה נהדרת ,ברמה.
שהשם יעזור להם.
גיבורים
וואו וואו אתה אדם הזוי!! איזה גבורה, איזה כוחות
אשרי עם ישראל כמה אמונה תוך כדי לחימה
כואב שנראה שאתה עדיין כאוב מאד..
מרגש מאוד אתה גיבור ישראל
כל הכבוד לך שאתה מוציא החוצה את חוויותך הקשות היה קשה לכל לעם ישראל.
השם ישמור אותך ולכל המשפחה ולכל עם ישראל אמן.
רק שנהיה חזקים כולנו כאחד.
שבת שלום ומבורך!
תודה לאל שניצלתם. תודה לאלוהים ששמר והגן עליכם. אתה גיבור אמיתי. מטורף!!!!! הלוואי שיכולנו לחזור אחורה בזמן ושכל זה לא היה קורה🙏 אין אחד במדינה שאינו מצולק בדרך זו או אחרת.
הלוואי שיהיו לנו העם את הכוחות להתגבר, לבנות את עצמנו ואת המדינה מחדש, כוח לקום ולהתגבר.
ושמירת שבת, מועד וכשרות וטהרת המשפחה וקביעת עתים לתורה בכל יום
איזה נסססססס ברוך השם
בעזרת ה' תחזור בתשובה כמה טוב שמירת שבת אתה תתענג מזה גיבור ישראל