1957 שנים חלפו מאז אותו יום מר ונמהר – תשעה באב שנת ג' אלפים תתכ"ח. היום בו נחרב בית המקדש השני, ו-2447 שנים מחורבן בית ראשון בשנת ג' אלפים של"ח.
בכל העולם היהודי ישבו הערב ומחר על הארץ, יקראו את מגילת איכה, ויקוננו על חורבן בית אלוקינו.
על זה היה דווה ליבנו, על אלה חשכו עיננו. שנה נוספת חלפה ועדיין לא נושענו.
מסופר, כי אחרי חורבן בית ראשון ראה הפילוסוף היווני אפלטון את ירמיהו הנביא יושב ובוכה על חורבן בית המקדש. אפלטון פתח בשיחה עם ירמיהו, ואחר שנוכח לראות גודל חכמתו שאל אותו "איך מתאים לחכם כמותך לבכות על העבר?, הרי ביהמ"ק כבר נשרף ואיננו, והעבר אין, ומה תועלת בבכייתך? אמר לו ירמיהו, אינני יכול להשיב לך על שאלה זו כי לא תבין את התשובה. מכיוון שאין זה בכי על מה שהיה, אלא בכי של תקוה וגעגוע לדבר קיים, מתי יבוא ויראה.
היה אומר הרה"ק ה'חוזה' מלובלין זיע"א (שיום פטירתו בתשעה באב), שהוא כבר צופה ורואה כיצד יושבים בני ישראל בליל תשעה באב בשולחן חג, ואומרים "ותתן לנו ה' אלוקינו את יום תשעה באב הזה לששון ולשמחה".
ויה"ר שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ויהפוך ה' לנו את יום תשעה באב לששון ולשמחה.
