הגמרא במסכת תענית (ה ע"ב) מספרת כי רב יצחק התבקש לומר דברים באמצע הסעודה ועל כך השיב "אמר רבי יוחנן אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט ויבוא לידי סכנה."
וכתב הפרישה (או"ח סי' קע סע"ק א) כי, איסור השיחה בסעודה חל גם בין תבשיל לתבשיל (בין אכילה לאכילה) וכי כל עוד אין בדעת הסועד לעצור זמנית או להפסיק לגמרי מאכילתו, הרי שחל איסור השיחה.
דין לומד הפרישה מדברי הראשונים לעניין אמירת "סברי מרנן" המתירה למסובין בסעודה לצאת ידי חובת ברכת בורא פרי הגפן על ידי שמיעה מהמברך ועניית אמן ונבאר את הדברים:
המשנה במסכת ברכות (מב ע"ב) אומרת כי, על היין הבא באמצע הסעודה כל אחד מהסועדים מברך לעצמו בורא פרי הגפן, ואילו יין הבא בסיום אכילת המאכלים ועוד לפני ברכת המזון, הסועדים רשאים לצאת ידי חובת ברכת בורא פרי הגפן באמצעות שמיעה מהמברך ועניית אמן.
ומבארת הגמרא (ברכות מג ע"א) כי בעת הסעודה בית הבליעה עסוק ועל כן לא ניתן לצאת ידי חובת בורא פרי הגפן על ידי שמיעתה, אלא יש לברך באופן עצמאי, ואילו לאחר סיום אכילת המאכלים, בית הבליעה פנוי וניתן לצאת ידי חובת הברכה על ידי שמיעתה.
רשי מבאר (עי' טור או"ח סי' קע) כי, בעת האכילה הסועד אינו נותן דעתו לכוון (בית הבליעה אינו פנוי) ועל כן עליו לברך בעצמו, ואילו לאחר סיום האכילה דעת הסועד נתונה לברכה (בית הבליעה פנוי).
וברא"ש (עי' טור או"ח סי' קע) ביאר כי, מאחר שכאמור בעת האכילה אין דעת הסועד לכוון בשמיעת הברכה, אזי אם המברך מכריז "סברי מרנן" והסועדים מפסיקים את אכילתם, הרי שהם רשאים לצאת ידי חובת בורא פרי הגפן על ידי שמיעתם את הברכה ועניית אמן (שכן הם במצב של בית הבליעה פנוי).
והקשה הטור (או"ח סי' קע) שלכאורה העיסוק באכילה אינו גורם להסחת דעת גמורה עד כדי שהסועד אינו נותן דעתו לכוון בברכה, ועל כן מבאר הטור כי, בעת האכילה בית הבליעה אינו פנוי וממילא יש איסור לענות אמן (כדי לצאת ידי חובת הברכה) שכן אין משיחין בשעת הסעודה, ולכן אם המברך הכריז "סברי מרנן" והסועד הפסיק את אכילתו מתוך החלטה כי אין הוא שב לאכילתו עד לאחר סיום הברכה ועניית אמן, הרי שהוא רשאי לצאת ידי חובת הברכה על ידי שמיעה ועניית אמן (דין זה נפסק להלכה עי' שו"ע או"ח סי' קעד סעי' ח).
לאור האמור עולה כי, רק החלטת הסועד להפסיק את אכילתו עד לאחר סיום הברכה, היא המתירה לענות אמן, משום שבמקרה זה אין חשש שמא יקדים קנה לוושט, אבל אם לא הוחלט בדעת הסועד להפסיק את האכילה, הרי שהוא עשוי להמשיך ולאכול תוך כדי שיחה (אף בלא שימת לב) וממילא סובר הפרישה כי גם בין תבשיל לתבשיל (בין אכילה לאכילה) אסור לשוחח, אלא אם הסועד החליט בדעתו כאמור להפסיק אכילתו כאמור.
להלכה נפסק בשו"ע (או"ח סי' קע סעי' א) "אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ואפילו מי שנתעטש בסעודה אסור לומר לו אסותא" וכתב השערי תשובה (סע"ק א) כי האידנא דשו בה רבים ושומר פתאים ה' (שבת קכט ע"ב).
ובערוך השולחן (או"ח סי' קע סעי' א) פסק "אין לדבר באמצע האכילה וכך אמרו חז"ל בתענית [ה':] אין מסיחין בסעודה שמא יקדים קנה לוושט ויבא לידי סכנה דכשיוציא הקול נפתח אותו כובע שעל פי הקנה ונכנס בו המאכל ומסתכן [רש"י] ונראה דבין מאכל למאכל מותר אבל י"א דגם בין מאכל למאכל אסור כל זמן שדעתו עוד לאכול דכיון שהוא דבר סכנה חששו בכל עניין [פרישה] ואפילו בדברי תורה אין לדבר [מג"א סק"א]"
וכן פסק במשנה ברורה (סי' קע סע"ק א) כי, בין תבשיל לתבשיל מותר לשוחח.
הדברים נכתבו לעיון ולימוד ואין בהם הוראת הלכה למעשה.
