הדרישה של משכירי דירות בעזה: "אסור לארח גברים – גם לא אחים"

נאפז אל-ע'וראני, עזתי תושב שכונת א-שייח' רדואן בצפון עזה סיפר לעיתון א-שארק אל-אווסט הסעודי כי חיפש במשך ימים ארוכים דירה לשכירות. אך במקום מקלט, הוא נתקל במציאות משפילה: תנאים מחמירים, חקירות ביטחוניות, ומחירים מופקעים.

בכל פעם שאל-ע'וראני מצא דירה פנויה, דרשו הבעלים ממנו צילום של תעודת הזהות לצורך בדיקה וחקירה – באזור מגוריו המקורי או אצל גורמים אחרים. בקשתו נדחתה פעמים רבות ללא הסבר.

באחת הפעמים, לאחר שכבר הגיע להסכמה עם בעל דירה, הופתע לשמוע תנאי חריג: אסור לו לארח גברים כלשהם בדירה – אפילו לא את אחיו – מחשש שאחד מהם עשוי להיות מחבל ופעיל באחד מארגוני הטרור, מה שעלול לגרום לתקיפה ישראלית על הבניין. אל-ע'וראני סירב לתנאי המשפיל בעיניו, ואז בעל הדירה סירב להשכיר לו.

"למצוא דירה להשכרה, אפילו במחיר מופקע, הפך למשימה כמעט בלתי אפשרית בגלל המורכבות שמציבים בעלי הבתים שחוששים על בתיהם ועל חייהם", אמר אל-ע'וראני. הוא הוסיף כי אף שמדובר בזכותם, יש "הגזמה" בתנאים ובמורכבויות, במיוחד כשהוא עצמו לדבריו אינו משתייך לשום פלג או ארגון טרור – לא הוא ולא מי מחמשת ילדיו.

92% מהדירות נהרסו או ניזוקו

הקושי להשיג דירה נובע בראש ובראשונה מהיקף ההרס העצום. דוח של משרד האו"ם לתיאום עניינים הומניטאריים שפורסם בתחילת השנה חשף כי 92% מיחידות הדיור בעזה נהרסו או ניזוקו.

לפי הנתונים, 436 אלף יחידות דיור הושפעו מהמלחמה: 160 אלף נהרסו כליל, ו-276 אלף ניזוקו חלקית – חלקן באופן חמור.

"לא אסכן משפחות בשביל אדם אחד"

פדל א-שנטי, הבעלים של בניין מגורים בן שש קומות במערב עזה, הסביר מדוע הוא מחמיר בבדיקות המשכירים. "איני יכול להשכיר לאף אחד לפני שאבדוק אותו – זו זכות בסיסית שלי לשמור על שלמות הבניין ועל חיי משפחתי שגרה באחת הדירות", אמר.

"הישראלים לא מחכים לאישור מאף אחד כשהם רוצים לחסל מחבל. הם מסוגלים להוריד בניין שלם כדי להרוג אדם אחד", הוסיף א-שנטי. "חיי המשפחה שלי ושל התושבים בבניין הם אחריות שאני נושא בה".

הוא המשיך: "אני כבעלים של בניין לא נגד בן עמי, בין אם הוא משתייך לפלג פלסטיני ובין אם לאו. אבל יש נסיבות קשות שאף אחד לא יכול להתעלם מהן. אני לא יכול להקריב את חיי מספר משפחות בשביל אדם אחד שיכול למצוא מקום אחר".

מחירים שזינקו פי שלושה

א-שנטי אישר שחלק מבעלי הדירות העלו את מחירי השכירות בצורה דרסטית, ובכל זאת הביקוש של "הנואשים" נותר גבוה. הוא עצמו העלה את מחיר השכירות מ-500 דולר לפני המלחמה לכ-800 דולר כיום.

רוב בעלי הדירות דורשים בין 1,000 ל-1,500 דולר לחודש עבור דירה בגודל 130-170 מ"ר. לפני המלחמה נעו מחירי השכירות בין 200 ל-500 דולר בלבד, ודירות מרוהטות הגיעו ל-700 דולר לכל היותר.

תנאים בלתי אפשריים

התנאים שמציבים בעלי הדירות אינם מסתיימים בבדיקות ביטחוניות ובמחירים גבוהים. חלקם מסרבים להשכיר למשפחות של יותר משישה נפשות. אחרים מציבים תנאים הקשורים למים – דרישה שהשוכר ישתתף במכסת המים שלו בשל המחסור החמור.

בנוסף, רוב בעלי הדירות מסרבים להשכיר לעובדים במקצועות מסוימים: עיתונאים, צוותים רפואיים, ומרצים באוניברסיטאות – בשל העובדה שרבים מהם הם מחבלים בפועל שחוסלו על ידי ישראל במהלך המלחמה.

אפילו נשים אסורות לבקר

אימאן אל-עטאר, צעירה העוסקת בתיווך דירות באינטרנט, סיפרה כי חלק מהתנאים נתפסים על ידי רבים כ"הגיוניים". לדבריה, בעלי הדירות חוששים שהשוכרים יארחו קרובי משפחה נוספים שנעקרו מבתיהם באותה דירה, דבר שישפיע על השירותים בבניין.

היא תיארה מקרה בו המשכיר דרש מהשוכר שלא לקבל אורחים כלל – לא גברים ולא נשים – בטענה שישראל הפציצה נשים רק בגלל שבעליהן היו פעילים בפלגים. השוכר דחה את התנאי המשפיל.

לדבריה, איסור על השוכרים לארח גברים הפך לתופעה נפוצה, וכיום נכלל בתנאי החוזים הרשמיים. אל-עטאר לא הכחישה שרוב בעלי הדירות מנצלים את המצב הנוכחי – כשאין ודאות לגבי שיקום או הפסקה סופית של המלחמה – כדי להכתיב תנאים קשים ולהעלות את מחירי השכירות באופן בלתי סביר.