ביום שבו נפטר אבא, הרבה אנשים עמדו מחוץ לחדר הטיפול הנמרץ. רופאים, אחיות, עובדי ניקיון, מזכירות. כולם היו שם. רק דבר אחד לא היה שם – משפחה.
כשארבעה הילדים של משפחת מרושי יצאו מבית החולים לאחר פטירת אביהם, הם יצאו אל עולם שאין בו אף אחד שמחכה להם. לא דודה שתאסוף אותם, לא סבא שייתן חיבוק, לא אח של אבא שיוביל אותם הביתה. רק הם, ארבעה אחים יתומים מאב ואם.
אבא היה המשפחה היחידה שלהם
רבי דוד יחזקאל הגיע לארץ בגפו מאוסטרליה כשהיה צעיר. הוא עלה כדי ללמוד תורה ולהקים בית חסידי בארץ ישראל. ההורים נשארו שם, המשפחה נשארה שם. בארץ – לא היה לו אף קרוב משפחה אחד.
כשאשתו נפטרה לפני חמש שנים, הילדים הפכו ליתומים מאם ללא רשת ביטחון. הם הסתמכו על אבא בכל דבר קטן: בשבתות, בחגים, בחולשות, בפחדים. וכשאבא התמוטט לפתע מול עיניהם, הכול קרס.
ארבעה יתומים – בלי אמא, ועם אבא שנאבק על חייו. וכשאבא נפטר – הם הפכו ליתומים עגולים, ללא אדם אחד בעולם.
האחריות עלינו! תורמים עכשיו ומצילים את היתומים העגולים >>>
בלילה שבו שבו מהלוויה, הם הגיעו לדירת דמי המפתח הקטנה שבה גדלו. השעה הייתה כמעט שתיים לפנות בוקר. היו שם קירות, היו שם מיטות. אבל לא היו כסאות לשבעה. אף אחד לא חשב להביא. לא מתוך רוע – פשוט כי אין אף אחד שחושב עליהם.
שכנים ניסו לעזור במה שיכלו: להביא אוכל, לשאול לשלומם, לסדר משהו קטן. אבל שכנים הם לא משפחה. הם אינם יכולים למלא את החלל של דודים, סבים, קרובים. אין מי שיגיד להם מה עושים עכשיו, איך קמים, לאן הולכים.
יתומים רבים, לא עלינו, גדלים בתוך משפחות מורחבות. יש מי שאוסף אותם לחגים, לשבתות, לשבור את הבדידות. יש מי שלוקח אחריות ומשמש עוגן. אבל אצל ארבעת האחים האלה – אין דבר כזה.
אין מי שיגיד: "תבואו אליי לשבת". אין מי שיאמר: "תשלחו לי רשימת קניות, אני אקנה". אין מי שיברר בשידוכים. אין מי שילווה בישיבה. אין אמא שתכין, ואין אבא שישלם, ואין דודה שתתעניין.
האחים כולם מעל גיל 18, ולכן אינם זכאים לשום קצבה, לא ביטוח לאומי, לא שארים, לא ביטוח חיים. אין להם שקל משלהם. הם לא מחפשים רחמים. הם מחפשים חיים. מישהו שייתן להם את היכולת לעמוד על הרגליים אחרי האסון הכפול. מישהו שייקח אחריות. מישהו שיהיה המשפחה שלהם.
זה הרגע לעטוף אותם במשפחה שלא הייתה להם מעולם. התרומה שלך יכולה להיות ההבדל בין יתמות מוחלטת לבין חיים חדשים. בין בדידות נוראה לבין ליווי צמוד. בין חוסר אונים לבין עתיד. הם לא מבקשים הרבה – רק בית, רק גב, רק מישהו שיהיה שם. וזה בידיים שלנו.
האחריות עלינו! תורמים עכשיו ומצילים את היתומים העגולים >>>
