- מקור הדין
הגמרא במסכת חולין (קה ע"א -ע"ב) מבארת כי יש לתת את המים האחרונים שלפני ברכת המזון לתוך כלי או ללישנא בתרא לשפוך אותם שלא על גבי קרקע וזאת משום ששורה בהם רוח רעה ויש בכך חשש סכנה.
דין זה נפסק להלכה בשו"ע (או"ח סי' קפא סעי' ב): "מים אחרונים אין נוטלים על גבי קרקע אלא בכלי מפני רוח רעה ששורה עליהם ואם אין לו כלי נוטל על גבי עצים דקים וכיוצא בהן."
אומנם בגמרא לא מבואר מדוע שורה רוח רעה במים האחרונים, אך בזוהר הקדוש (פרשת תרומה דף קנד ע"ב) מבואר כי, על ידי השלכת המים והלכלוך ל"סטרא אחרא" (הצד האחר/הטומאה) היא מקבלת את "חלקה" ובכך אינה מקטרגת על האדם.
(והגם שאין לנו חלק בנסתרות, כך עולה לכאורה מפשטות לשון הזוה"ק "מים אחרונים ההוא זוהמא דידין דאצטריך למיהב לההוא סטרא חולקא דאיצטריך ליה ועל דא ודאי אינון חובה, חובה אינון ובאתר דחובה שריין, ואיהו חיובא על בר נש למיהב ליה חולקא דא…").
כאמור לעיל מבואר בספר קב הישר (פ' יג) וז"ל: "ואגב באתי לעורר העולם בענין מים אחרונים, ראיתי העולם מקלין בזה, והם מתחייבים בנפשם, עד שעוברים דברי רבותינו זכרונם לברכה, והיא גמרא ערוכה במסכת עירובין אמר אביי כל היוצא למלחמה ועוסקים במצוה פטורים הם מנטילת ידים, במה דברים אמורים במים ראשונים, אבל במים אחרונים היא חובה, ואם כן, אם הולכי מלחמה ועוסקי במצוות, שהן פטורים מן מצוה אחרת, אף על פי כן הן חייבים בנטילת מים אחרונים, מכל שכן מי שאינו עוסק במצוה ואין יוצא למלחמת מצוה, שהוא חייב ליטול ידיו במים אחרונים.
ובזוהר ובספרי קבלה יש בזה סוד גדול, למה הוא חיוב יותר לרחוץ במים אחרונים יותר מן הראשונים…
והנה מצינו בגמרא, דאמר רב אשי אנא משאי מלוא ידי מיא, וניתן לי מלוא חפנאי טיבותא, פירוש בשביל שהיה נותן כלי מלא על ידיו, הן במים ראשונים והן במים אחרונים, ולכן הקדוש ברוך הוא מלא ביתו בטובה, בעשירות, כי רב אשי עשיר גדול היה, והטעם שלפי כשאדם אוכל בביתו עם אנשי ביתו, יש שמה מזיקין שרוצין להנות מן סעודתו…. ולכן תקנו רבותינו זכרונם לברכה רחיצת נטילת ידים אחרונים כדי להסיר הזוהמה מן ידיו שהיה אוכל בהן כדי שלא להשרות עליו רוח הזוהמה.
וכתב רבנו ישעיה סגל, שצריך האדם ליטול ידיו במים אחרונים דוקא לתוך הכלי, ולא על הארץ, כי זה המים הוא חלק של סטרא אחרא, ולכן צריך ליתן לו דרך כבוד, ומתוך זה לא יוכלו המזיקים לעשות שום רעה לאדם זה."
וכן כתב המגן אברהם (או"ח סי' קפא סע"ק י) בשם המקובלים כי יש להקפיד על נטילת מים אחרונים: "משמע בטור דוקא המברך ומיהו המקובלים כתבו דכל אדם יזהר במים אחרונים וכ"כ היש"ש שנהג לשטוף הכוס ורחץ ידיו במים וע' מה שכתבתי ס"א בשם רי"ו"
- נטילה לתוך כלי ועד סוף פרקי האצבעות
משום חומרת הדברים והזהירות הרבה שיש בנטילת מים אחרונים, להלן סיכום קצר מתוך דברי הפסקי תשובות (סי' קפא סע"ק ו, ח, ט) לעניין אופן נטילת הידיים:
נהגו שיהיה כלי פשוט וזול, כי המים שנכנסים לכלי הם חלק הסטרא אחרא , וכמו"כ נזהרים מאד שלא להשתמש בכלי לאכול ולשתות ממנו, ובדיעבד אם נטל ידיו לתוך כלי אכילה ידיחנו וישטפנו היטב.
ודע, כי מצינו מנהגים שהיו נוהגים לכתחילה ליטול מים אחרונים על גבי הקרקע תחת השלחן וכדו' במקום שאין רגלי בני אדם דורסים שם, אך אחרים כתבו שלכתחילה אין לנהוג כן אלא יש להקפיד ליטול לתוך כלי דווקא, ושכן משמע מהזוה"ק.
אמנם לתוך כיור ג"כ אפשר ליטול, אבל יש ליזהר שלא יהיו שם כלי אכילה (ויש לעורר על כך, כי רבים אין נזהרים בכך ונוטלים בכיור על כלים וצלחות וכוסות וכדו', ויש בזה משום סכנה, כאמור לעיל), ולאחר הנטילה יזהר שישטפו המים אחרונים משם ע"י פתיחת ברז המים וכדו', או להמתין מלהניח שם כלי אכילה עד שיתנגבו המים.
אם טובל ידיו בתוך כלי מים נהי שהמים מעבירים הזוהמה מידיו מכל מקום שוב נדבקים המים המזוהמים על ידיו, ולפי"ז אם היו מים רבים בכלי היה נראה להתיר, אך מכל מקום עפ"י סודן של דברים צריך להיות מים אחרונים על ידי שפיכה דווקא.
ואלו ששופכים מעט מים על השלחן וטובלים בהם ראשי אצבעותיהם טועים טעות גמורה ואינו נחשב לנטילה כלל, והוא מנהג בורים.
וביותר עפ"י תורת הנסתר שהוא עיקר הטעם לנטילת מים אחרונים לדידן (שאין לנו מלח סדומית ואוכלים בכף ומזלג) יש ליטול על הידים מים באופן של שפיכת המים מאצבעותיו לתוך כלי ואין די בהרטבת הידים במים, וגם צריך שיהיה הנטילה על כל אורך האצבעות עד חיבורם לכף היד, וגם על אצבע האגודל.
ולדעת הגר"א (המובא במשנ"ב סי' קפא סע"ק יט) צריך גם להקפיד שיהיה שיעור רביעית במים הנוטלים ידים למים אחרונים, אך מאידך מצינו להחיד"א שכתב שנכון למעט בשיעור המים ולא ליטול בשפע, כי אין לתת לחיצונים חלקם בשפע, וכל הלבבות דורש ה'.
אך עכ"פ לכו"ע אין יוצאים ידי חובה אלא בשיעור מים שיש בהם כדי שפיכה ולא בלחלוח מים בעלמא על האצבעות, והשפיכה צריכה להיות על שני הידים ולא די בשפיכה על יד אחת ולהעביר הלחלוחית מיד אחת לשניה כמנהג ההמונים.
