בימים אלו הגיעה לידינו תמונת רבינו שליט"א [תמונה משנת תשל"א לערך, עת היה רבינו שליט"א לומד בישיבת קול תורה, והוא בן יד – טו לערך], בתמונה זו [יושב מימין] נראה רבינו שליט"א שוקד על תלמודו יחד עם החברותא הגרב"מ דרבקין שליט"א.
רבינו שליט"א אמר בענות קדשו המופלגה, בא לי בכי כשאני רואה את זה… כי שם רואים צורה של יהודי…
מצ"ב תמונת רבינו שליט"א וחלק מהדברים שנכתבו בחוברת ע"י הרב דרבקין הנ"ל.
לאחרונה הגיע לרבינו שליט"א אחד מקרובי משפחתו, ואמר לו רבינו שליט"א, אתה עדיין צעיר לימים, אני רואה עליך את הנקיות, נא תשמור את הנקיות הזאת ע"י עסק התורה והתפלה כדבעי ותיקון המידות, כי בכחך להגיע למעלות נגשבות מאד…
אחיינו של רבינו קדוש ישראל הגר"ד קוק שליט"א, הלא הוא ידידינו הרב ר' רפאל הכהן קוק שליט"א [בן אחי רבינו מהר"ר שמואל נתן הכהן קוק שליט"א] הגיע בתחילת השבוע למעונו של רבינו שליט"א לקראת הבר מצוה של בנו.
רבינו שליט"א אמר דברים עמוקים ונשגבים בענין חתן מצוות וחתן תורה… ובסיום הדברים ביקש ר' רפאל מרבינו שליט"א אם יש אפשרות לקבל מאת רבינו שליט"א דבר "קבלה" עבור חתן הבר המצוה שיוכל להיות עבור הנער כיסוד מוסד לכל החיים.
ואמר רבינו שליט"א: הקבלה היא… שיתן במשך שבעים יום (לא כולל שבת) שני ממתקים לשני ילדים, וטעמא דמילתא, משום שבגיל הזה רגיל להיות שמרוכז מאד בהצלחתו האישית, וה"גן" של נתינה לא נפתח אצלו, ואם נשאר סגור – קשה אחר כך להתגבר על מחסום האנוכיות, לכן דוקא זה הזמן המתאים להרגיל עצמו יותר בנתינה.
עוד הוסיף רבינו שליט"א, כמו כן ישתדל מאד לתת כל יום כוס תה לאבא או אמא.
לאחר מכן הכתיב מרן שליט"א את עומקי הדברים שדיבר עם אחיינו הנ"ל, וזה לשון קדשו כפי שהעביר לי ידיד מערכת "עץ חיים" אהובינו הרה"ג ר' ישראל בלישה שליט"א:
"בר מצוה" לעומת "חתן תורה"
משמע שבגיל י"ג, אז מושג "גברא מצווה" נתפס בו (ולא רק מה ש"לבו חפץ"), וזהו בר מצוה – שנעשה בר צווי, ואילו גוי דאדעתא דנפשיה קעביד – לא נתפס אצלו "אני מצווה" כמ"ש בב"ק (לט ע"א) שאינן מקבלים שכר אלא כאינו מצווה ועושה.
ואילו "חתן תורה" הוא השגת "דעת" – היינו שמבין ומשיג שהגדרת רמ"ח ושס"ה אברים וגידים שבו, אינם אלא הלבשה ע"ג רמ"ח ושס"ה אשר בל"ת ועשה של "אדם" שבו, שהיא השגת "זאת התורה אדם" – אתם קרויים אדם (ולא עכו"ם – כמבואר), וע"י זה נחשב שמוליד עצמו להיות "אדם", ועי"ז גופא יש בו כח הולדה דישראל.
וזהו מטבע "חתן תורה" לעומת "בר מצוה" – הנ"ל (דו"ק מעט).
ובזה ניחא עיכוב קיום פו"ר עד שנעשה "חתן תורה" ולא לאלתר בנקודת "בר מצוה" שבו.
ומשמע ד"בר מצוה" כהן עדיף גבי הגדרה הנ"ל, שהרי מטבע מצות כהונה בלשון "צו את אהרן ואת בניו" (ויקרא ו, ב) נאמרה, ובפרט "ביום צותו" (ויקרא ז, לח) שהוא מטבע הכולל כל הקרבנות, שממנו למדו בגמ' שלא כשרה עבודתן אלא ביום, וזוהי מחיצת ברכת "קדושתו של אהרן" במצוות הכהונה – אשר מראה על איכות בפנ"ע גבוהה יותר של צווי.
וזוהי דקות הנוראה של סילוק נדב ואביהוא בעתוי (ויקרא י, א) "אשר לא צוה אותם" – שאצלם "חי" רק עצם הצווי כסדר, ואם נעדר חוט שערה ממנו במטבע "לא צוה אותם", שוב מסולקים הם מן העולם מאליהם, לא כפעולת מיתה, אלא כמצב טבעי של סילוק מופשט (דו"ק במטותא).
וכן משמש עתוי "עבודת לפני ולפנים" (דיוהכ"פ) לאפוקי לאהרן גופיה מכלל מניעת "כל אדם לא יהיה באהל מועד" דהתם [כידוע בירושלמי (פ"ה דיומא ה"ב) דדרשו "כל אדם" אפילו מלאכים וכו'. ע"ש], דהיינו שמשמש אהרן כמקור צווי מופשט המלובש באדם – להבדיל – כעין גדר הרמב"ן (נדה ה ע"ב) שלא מצטרפת אשה הנשאת ע"ג המטה שנמצא עליה אדם להשלמת שלשה בנ"א דעבדי דין רה"ר (שבו ספק לקולא) משום דחשיבא כגוף השרץ, ועי"ז נאבד גדר אדם דעלמא ממנה לגבי הענין המסויים הזה (דו"ק בהקשרים).
וממילא מתפרש, שגם בנקודת "חתן תורה" מתרומם כהן יותר כמשפט רישא דבר מצוה הנ"ל – אשר מתבטא הדבר בחיוב כה"ג להיות נשוי מצד תאר דעצמו (מחלוקת רמב"ם וראב"ד אם רק ביוהכ"פ אמור הדבר – שאז מתבטאת מדרגתו יותר מכל השנה, או גם בכל השנה אמור הדבר).
וממוצא הדברים, מתפרשת דרשת רב הדומה למלאך יבקשו תורה מפיהו (חגיגה טו ע"ב) דוקא כלפי אהרן שהוא חתן תורה יותר מרכזי כהנ"ל, וממילא מוליד תורה לתלמידים כפי יחס עצמו הפנימי הנ"ל.
(ואלו גבי משה מתפרש שמצד "נחנו מה" שבו, ממילא כל מציאות התורה שהיא עצם העולם, בו היא שורה – ובתורת שכזה הוא המעביר תורה לאהרן שהוא רב הדומה למלאך כמשנ"ת – דו"ק במטותא). עכ"ל רבינו שליט"א.
בברכה רבה
יקותיאל דטבריה
