בעוד העשן עדיין מיתמר מעל הריסות "בית רהברי" בטהראן, התגובות בעולם הערבי נעות בין שמחה ותמיכה לבין כעס ועצב ופחד וחרדה מהרחובות הסואנים של קהיר ועד לארמונות המלוכה הממוזגים בריאד,
בבירות המפרץ, התגובות היו המורכבות ביותר. מצד אחד, מדינות כמו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מיהרו להוציא הודעות גינוי חריפות – אך לא נגד ישראל או ארה"ב, אלא נגד איראן. המטחים האיראניים שפגעו הבוקר בבסיסים ובנתיבי שיט בשטחן העניקו למנהיגי המפרץ את "סולם הזהב" המדיני: הם לא צריכים להצדיק את התקיפה בטהראן, אלא רק להגן על ריבונותם מפני "התוקפנות האיראנית המופקרת".
מאחורי הקלעים, הדיווחים מהבתים המלכותיים מדברים על אנחת רווחה עצומה. עבור ריאד ואבו-דאבי, חמינאי היה האיום הקיומי הגדול ביותר. היחלשותו המוחלטת של "ראש הנחש" פותחת עבורן דלת לעידן של שליטה אזורית ללא צל של איום גרעיני שיעי.
"אל-ג'זירה" מול "אל-ערביה": המלחמה על הנרטיב: הפיצול בעולם הערבי השתקף הלילה בבהירות על המסכים. באל-ג'זירה הקטארית הטון היה קודר, עם דגש על "התוקפנות הציונית-אמריקנית" והחשש מהרס היציבות האזורית. מנגד, באל-ערביה הסעודית, הפרשנים כבר החלו לדון ב"יום שאחרי חמינאי", כשהם מציגים לוח שידורים המדגיש את הפגיעה בבכירי משמרות המהפכה ואת הכשל המודיעיני האיראני המהדהד.
ציר ההתנגדות: הלם, אלם ואיומים. בביירות, בצנעא ובבגדאד, האווירה הלילה היא של אבל המלווה בזעם חסר אונים. חזבאללה, שאיבד את הפטרון הרוחני והכלכלי הגדול ביותר שלו, נמצא במצב של הלם פנימי. הנאומים הלוחמניים על "מלחמה כוללת" אמנם נשמעים מעל כל במה, אך בשטח, הניתוק של שרשרת הפיקוד בטהראן מקשה על הארגון לתאם מהלך רחב היקף. הציבור הלבנוני, המותש ממשברים, עוקב בדאגה: האם "שאגת הארי" תגיע גם לדאחייה?
החזית הירדנית-מצרית: הגנה על הבית. ירדן ומצרים, השכנות הקרובות של ישראל, פועלות הלילה כ"בולמי זעזועים". המלך עבדאללה הבהיר כי המרחב האווירי הירדני אינו שטח הפקר, לאחר שיירטו מיירטים וטילים מעל שמי הממלכה. קהיר, מצידה, מביטה בדאגה על תעלת סואץ. עבור המצרים, נפילת המשטר באיראן היא ברכה אסטרטגית, אך הכאוס הצבאי בדרך לשם מאיים על הכלכלה השברירית שלהם.
השורה התחתונה: מחכים לעם האיראני. יותר מכל תגובה רשמית, העולם הערבי עוקב כעת אחרי הרחוב האיראני. המסר של נתניהו, "Help has arrived", הדהד בכל רשתות החדשות הערביות. אם הלילה הזה יסתיים בנפילת המשטר על ידי העם האיראני עצמו, העולם הערבי ימצא את עצמו במציאות חדשה שבה "הסהר השיעי" – אותו פרויקט דתי-פוליטי של חמינאי – התפוגג בתוך לילה אחד של אש ופלדה.




















