'ושננתם': כשרבבות לבבות התאחדו סביבות דפי הגמרא

גלריית ענק מכל מוקדי המבחנים בסוף הכתבה

מעמדי ההוד של מבחני 'ושננתם', אשר התקיימו בשבוע האחרון של בין הזמנים חודש ניסן התקיימו גם השנה בעשרות מוקדים ב-17 ערים ברחבי ארץ הקודש, ואף בארה"ב, בבורו פארק ובמונסי ובליקווד ולוס אנג'לס אלפי תלמידי חכמים, ותלמודם בידם, נבחנו בכור המבחן על תלמודם לאחר יגיעה והתמדה מרובה. הם באו להסתופף באוהלי התורה של 'ושננתם', ישבו שעות ארוכות רכונים על גבי דפי השאלות, והעלו על הכתב תשובות בהירות ורהוטות – סיכומי סוגיות ממסכתות שלמות, שהצטברו יחד ליותר משלוש וחצי מיליון דפי גפ"ת!

נכנסתי עם נשיא 'ושננתם' הגה"ח רבי בערל קארניאל שליט"א, להיכל בית המדרש הגדול ראחמיסטריווקא. שהיה שרוי בדממה. לא דממה של ריקנות, אלא דממה של עומק. שורות-שורות של בני תורה, עט בידם, מצחם מקומט בריכוז, עיניהם מדלגות בין השאלות לבין הסוגיות החרוטות בזיכרונם. זהו רגע של אמת.

לא עוד שיעור. לא עוד חזרה. – כאן סניף מתוך עשרות סניפי 'מבחני ושננתם' ברחבי הארץ, הכל מתנקז לנקודה אחת: מה נחרת בלב. כך נראו מעמדי מבחני 'ושננתם' בבין הזמנים ניסן תשפ"ו, בהם נטלו חלק 16,816 נבחנים מכל גווני הציבור, אשר יחד העלו על הכתב למעלה משלושה וחצי מיליון דפי גמרא, רש"י ותוספות. אך מעבר לנתונים – יש כאן סיפור. סיפור של דור. סיפור של שינוי. סיפור של תורה שחוזרת להיות 'חיים'.

הכנת 'ערכות המבחנים'

כל נבחן מקבל 'ערכת מבחן' – צוות אירגון מפעל התורה העולמי 'ושננתם' עמל להכין לכל מבחן את דפי המבחן, עליהם נרשם מראש שרוצה להיבחן.

הגה"ח רבי שמואל בנימין דנציגר שליט"א מראשי 'ושננתם' מראה לנו 'ערכת מבחן' של האברך הרב ח. צוייג מישיבת מיר ירושלים: שהזמין על מסכתות: מסכת בבא בתרא מדף ב' עד קע"ו – ס"ה 175 דפים; מסכת בבא מציעא מדף ב' עד דף קי"ט – ס"ה 118 דפים; מסכת בבא קמא מדף ב' עד דף קי"ט – ס"ה 118 דפים; מסכת ברכות מדף ב' עד דף ס"ד – ס"ה 63 דפים; מסכת גיטין מדף ב' עד דף צ' – ס"ה 89 דפים; מסכת כתובות מדף ב' עד דף נ"ד – ס"ה 53 דפים; מסכת מגילה מדף ב' עד דף ל"ב – ס"ה 31 דפים; מסכת מכות מדף ב' עד דף כ"ד – ס"ה 23 דפים; מסכת נדרים מדף ב' עד דף צ"א – ס"ה 90 דפים; מסכת סנהדרין מדף ב' עד דף קי"ג – ס"ה 112 דפים; מסכת ע"ז מדף ב' עד דף נ"א – ס"ה 50 דפים; מסכת קידושין מדף נ"ז עד דף פ"ב – ס"ה 26 דפים; מסכת שבועות מדף ב' עד דף מ"ט – ס"ה 48 דפים; מסכת שבת מדף ב' עד דף קנ"ז – ס"ה 156 דפים; מסכת תענית מדף ב' עד דף ל"א – ס"ה 30 דפים; ס"ה דפי מבחן זה גמרא רש"י תוספות: 1182 דפים!

הכנת 16,816 'ערכות מבחן'

כאלו 'ערכות מבחן' מפורטות לפי הדפים שהוזמנו, הוכנו ל- – – 16,816 איש! – הסביר לנו הגה"ח רבי שמואל בנימין שליט"א את ההיקף הגדול, שכל אחת מהן מותאמת אישית לנבחן ולמסכתות שבחר. לאחר מכן נארזים המבחנים בעשרות קרטונים מסומנים, ונשלחים לכל מוקד ברחבי הארץ, כשיש ערים שבאים לערים שכנות, כמו נבחני העיר חצור באו להיבחן בעיר צפת; בני העיר דימונה הגיעו לערד, ובכל מוקד המתינו צוותי מחלקים לקבל את הנבחנים ולהגיש להם את חבילת השאלות שהוזמנה מראש.

ואין זו בלבד – גם אגף המזון פועל במלוא המרץ לקראת ימי הבחינות, ודואג לעוגות, קוגלים ותבשילים בכמויות גדולות ומדויקות לפי מספר הנבחנים בכל מוקד. קשה להאמין כמה מחשבה ודיוק מושקעים מאחורי כל פרט. וזה עוד לפני שמדברים על מערך הכנת הצ'קים המסתכם בכל מבחן במיליוני שקלים המחולקים לנבחנים – אלפי מעטפות מוכנות בסדר מופתי – ועל גיוס המשאבים האדירים הנדרשים לכך. הכול, למטרה אחת: כדי שעוד ועוד יהודים יהיו יודעי תורה.

חכמת נשים בנתה ביתה

מספר הרה"ג רבי אברהם ישעי' דונט שליט"א, מראשי הנהלת 'ושננתם': אברך מנבחני 'ושננתם' על 1800 דפי גמרא, רש"י ותוספות שיתף אותנו מה שעבר עליו בערב החג, ועד כמה המלגה סייע לו בהכנות החג: "הימים שלפני החג. הבית עומד על סף רתיחה של הכנות: רשימות על המקרר; עוד 2 חדרים צריכים לעשות 'פסח'; שקיות מהקניות נערמות בפינה, הילדים רצים בין חדר לחדר, וכל פינה לובשת חג. ובתוך כל זה, בפינה הקבועה, כמו אי של שקט בתוך הסערה, ישבתי ושיננתי את דפי הגמרא והתוס', שוב ושוב. כשהתקרבו ימי החג, פנתה אלי נוו"ב, ואמרה לי בעדינות: 'אולי הפעם… תוריד קצת? רק לכמה ימים. עד אחרי החג. יש כל כך הרבה להספיק'…

"סגרתי בעדינות את הגמרא, ואמרתי לה: 'את יודעת', זה נשמע קטן… אבל זה לא'… – מה זאת אומרת?' היא שואלת. – הסברתי לה ש'זה לא עוד סדר לימוד. זה לא עוד חזרה. זה כל הצורה של היום שלי'. הצבעתי על הגמרא: ואצרתי לה: 'זה מה שמחזיק לי את היום. את השבוע. את השנה'. היא נסתה להבין, והמשכתי להסביר: 'אם אני משנה דווקא עכשיו – בערבי חג – אני כאילו אומר לעצמי שזה דבר שאפשר להזיז. שאפשר לוותר עליו כשנהיה לחוץ. ואם זה זז עכשיו זה יזוז גם מחר. ואחר כך'. – – – רגע של שקט. 'אבל יש לחץ'… היא אומרת. 'נכון', עניתי, 'אבל החג לא בא במקום הקביעות – הוא נבנה עליה'… דווקא בערב חג, זה הזמן להחזיק בזה חזק יותר. שזה ייכנס איתי לחג'! ואם יש לחץ נוכל להזמין עוסרת וסייעת תשעזור בהכנות החג, ונשלם לה מהמלגה שאקבל במבחן 'ושננתם'… הדברים נאמרו בפשטות. בלי דרמה. אבל היה יציבות שלא מתערערת".

המשיך האברך וסיפר: "נוו"ב, נאנחה קלות, לא של ויתור, אלא של הבנה. ואז אמרה לי 'טוב, אז אנחנו נסתדר מסביב לזה, איני צריכה את ה'עוזרת', אם כך אני מוכנה להתאמץ. ומאותו רגע משהו השתנה. היא התחילה 'להגן' על הזמן הזה. השקיטה את הילדים. הביאה לי מדי כמה שעות כוס שתייה בלי אבקש. אומרת לילדים שביקשו הרבה דברים: 'עוד כמה דקות, אבא באמצע חזרה'. "בליל החג, כשהנרות דולקים והבית כבר לבוש קדושה, נוו"ב מבינה שלא רק הבית נכנס לחג – גם הוא. לא מתוך לחץ. לא מתוך ריצה. אלא מתוך קביעות. מתוך משהו שלא זז. והיא לחשה לעצמה: 'עכשיו אני מבינה… זה לא היה על כמה ימים. זה באמת כל השנה שלו'… ובזכותה הנני יושב כאן במבחן על 1800 דפי גמרא רש"י ותוספות. שלי – שלה!".

'וחי בהם' – חיים של תורה

בפינה צדדית של האולם, לאחר סיום המבחן, ניגש אל נשיא 'ושננתם' אחד הנבחנים, בחור צעיר, עיניו נוצצות "האמת?" – הוא אומר – "בפעם הראשונה שבאתי לכאן כמעט חזרתי הביתה, נכנסתי לאולם, ראיתי את כולם… אמרתי לעצמי: מה לי ולזה? זה לא בשבילי". הוא עוצר לרגע, מחייך. אבל נשארתי. התיישבתי. כתבתי מה שידעתי. וכשיצאתי. לא הרגשתי אם עברתי או לא… הרגשתי שמצאתי משהו". ומאז? – שאל אותו נשיא 'ושננתם', ענה הבחור הצעיר: "מאז אני לא מפספס. זה נהיה חלק ממני. אני לא לומד כדי להיבחן. אני נבחן כי אני רוצה 'לחיות' את מה שלמדתי…"

בית של תורה

אב לשישה ילדים משתף, כמעט בלחישה: "נוו"ב אמרה לי יום אחד: 'אתה קולט מה קורה פה בבית?' הוא מחייך – לא הבנתי למה היא מתכוונת… ואז היא אמרה: 'כל הבית מדבר גמרא'… "בבוקר הנני חוזר בקול – והילדים מקשיבים. בצהריים הם כבר שואלים שאלות. בערב – הם מתווכחים ביניהם מי צודק ברש"י…" הוא עוצר, קולו מתרכך: "אפילו הקטן שלי… בן שש… שאל אותי השבוע: 'אבא, מה זה 'קניין חליפין?' – – – אתה מבין?" – הוא אומר בהתרגשות: "לא לימדתי אותו. הוא פשוט חי את זה. הבית שלי פשוט נהיה גמרא אחת גדולה".

נכשל שלוש פעמים – ולא היה מוכן לוותר

אברך עומד בצד, מחזיק את דפי המבחן המקופלים. ולוחש לנו: "שלוש פעמים לא עברתי", הוא אומר בפשטות. "בפעם הראשונה – התאכזבתי. בשנייה – כבר התביישתי. בשלישית – כמעט עזבתי". – ומה קרה אז? שאלתי אותו – ענה האברך: "מישהו אמר לי: 'זה לא מבחן – זו דרך'. זה תפס אותי. בפעם הרביעית – ישבתי אחרת. לא בלחץ. עם רצון". הוא מחייך: "עברתי בהצלחה את המבחן . אבל יותר מזה שמחתי–שנשארתי ".

זה לא מבחן – זה מעמד

ר"מ באחת הישיבות עומד מן הצד, מביט בתלמידיו. – "תראה אותם", הוא אומר, "הם לא כותבים תשובות – הם כותבים חיים". הוא מצביע לעבר אחד הבחורים: "את הבחור הזה אני מכיר. בתחילת הזמן – היה מתקשה להתרכז. והיום? תראה אותו… שקוע כולו במבחן ומריץ במוחו מאות גמרא רש"י ותוספות…" "זה לא בא ביום אחד", הוא מוסיף, "זה בא מ'חזרה', מ'שינון', מהרגשה שיש יעד".

הגיע להיבחן עם שני שברים בשתי ידיו

בסיור במבחן במודיעין עילית, התלוויתי עם הרה"ג רבי אברהם ישעי' דונט, מהנהלת 'ושננתם', ראינו את האלפים שהגיעו לעמוד על כור המבחן בעיר התורה. והנה בין כל הנבחנים ראינו בחור עם שני ידים מגובסים מתאמץ לכתוב את התשובות, עיניו בוערות. "הרופא אמר לי שמותר לי לכתוב מבלי להתאמץ… אבל זה בידים. בראש מותר לי להתאמץ…" "הנני נבחן כבר כמה שנים, ואמרתי לעצמי: שה'שברים' לא ישברו את רצף המבחנים שלו ב'ושננתם' אני הולך למבחן בכל מחיר". "הנך לא מרגיש כאב". שאלנו אותו, וענה: "לא, רק שמחה. לשבת עם כולם, לכתוב, להיות חלק". אחד הנוכחים אומר בשקט: "כאן רואים – התורה נותנת חיות".

טיול שנדחה בעבור המבחן

ימי המלחמה הארוכים שהחלה בשבת זכור, הותירו חותם. בחורים צעירים, מלאי מרץ וחיות, מצאו את עצמם ספונים בין כתלי הבית ימים ארוכים, לעיתים בחוסר שגרה, לעיתים במתח, אך משתדלים להחזיק את סדרי הלימוד ככל הניתן.

ואז — לאחר ימי הפסח, החלו להישמע בשורות של הפוגה. רוחות של רגיעה קלה. פתאום נפתח חלון. אירגוני נוער של בני ישיבות החלו להתארגן קבוצות. 'יוצאים קצת לנשום'. טיולים לצפון, לדרום, קבוצות חברים, תכניות מסודרות — סוף סוף לצאת מהסגירות שנכפתה עליהם.

בעת המבחן בירושלים, סיפר אחד הבחורים: "כבר סגרנו כמעט הכל. מסלול, מקומות שומרי שבת, הסעה היימישער, זמנים… הרגשנו שזה מגיע לנו. אבל אז — מישהו העיר: 'רגע… זה נופל על ימי המבחנים של 'ושננתם'… בהתחלה עוד ניסו לבדוק. אולי להזיז? אולי לשלב? אולי להסתדר? אולי לוותר? – אבל ככל שחלף הזמן — התבהרה התמונה: זה או זה — או זה. ואז הגיע הרגע. אחד הבחורים אמר: 'טיול אפשר לעשות תמיד'. אבל כזה דבר — לא. אנחנו מחכים כל השנה לזה. לא נוותר עכשיו. וההחלטה נפלה. מבטלים את הטיול ומגיעים למבחנים!"

וזה לא מדובר על קבוצה אחת. לא שתיים. ולא שלוש, אלא על עשרות בחורים, ממקומות שונים בארץ, קיבלו את אותה החלטה. לבטל. לוותר על התכניות, על ההתרגשות, על היציאה — ולבחור להגיע למבחן. הבחור המתמיד תיאר זאת כך: "זה לא היה ויתור. זה היה בחירה. הבנו מה חשוב יותר". ואכן ביום המבחן — הם ישבו שם. עט ביד. דף לפניהם. ואולי דווקא בגלל הוויתור — הייתה שם שמחה אחרת. עמוקה יותר. שמחה של מי שבחר. – – – ובמבט מן הצד, לא ניתן היה שלא לחשוב על מאמר חז"ל: אשריכם תלמידי חכמים — שדברי תורה חביבין עליהם יותר מכל.

גם מתוך השבר – לא ויתר על המבחן

זה היה בית של אבל. דממה כבדה ריחפה באוויר, כזו שאין בה מילים. פנים חיוורות, עיניים דומעות, לבבות שבורים. טרגדיה קשה פקדה את משפחת שפיגל, ושני בחורים צעירים, מלאי חן ותום, נלקחו בדמי ימיהם.

נשיא 'ושננתם' הגר"ב קארניאל שליט"א נכנס לנחם. המילים נדמו מיותרות. מה אפשר לומר במקום כזה? רק לשבת. להיות. לשתוק יחד עם הכאב. בין המנחמים, בין האנחות החרישיות, ניגש אליו אחד הבחורים – אח צעיר של שני הבחורים הנפטרים. פניו עדיין נושאות את צער האובדן, אך בעיניו נצנוץ אחר – שקט, עמוק. הוא אומר לו בלחש: 'יש לי בקשה… אם אפשר'. – רבי בערל היטה אוזן: "אוכל להשלים את המבחן לאחר השבעה"? פשוט מהבלאגנים של החיפושים והשבעה הראשונה וההמשך לא הספקתי לעשות את מבחן 'ושננתם'… לא הספקתי להיבחן, אני לא רוצה להפסיד".

נשיא 'ושננתם' כמובן אישר, והתבטא בפניו שלא יודע אם להתפעל או להשתאות. בכזה מצב זה הדאגות? ענה הבחור: "זה מה שמחזיק אותי ואת הורי, צריך להישאר מחובר לתורה. לדף גמרא ותוס'. להמשיך את לימוד התורה ולהגביר עתה עוד יותר כדי להשלים את החסר של שני המתמידים שלעמלו ויגעו בתורה. ורק זה יחזיק את הכל". רבי בערל שליט"א סיפר לנו, שהדברים נאמרו בלי דרמה. בלי הצגה. אמת פשוטה. ראו בחוש כי גם במקום של שבר – יש חיבור. גם מתוך כאב – אפשר להיאחז. גם כשהלב נסדק – התורה ממשיכה להחזיק. יש רגעים שבהם האדם לומד תורה. ויש רגעים שהתורה מחזיקה את האדם.

הכל התחיל משאלה אחת

אדם שאינו נמנה על ציבור הלומדים מספר: "ראיתי את השכן שלי כל הזמן עם גמרא. שאלתי אותו: 'מה זה?' הוא סיפר לי על המבחנים. אמרתי לעצמי – ננסה. לא הבנתי הכל. לא זכרתי הכל. אבל משהו נדלק". הוא מחייך: "היום אני כבר לא שואל מה זה… אני בפנים".

ראשי 'ושננתם' סיכמו את מבחני ניסן תשפ"ו: "אנשים חושבים שזה מבחנים. זה לא. זה תהליך. זה שינוי. זה להפוך את התורה ממשהו שלומדים – למשהו שחיים". ומוסיף: "וכשאתה רואה ילד, אבא וסבא – יושבים יחד ונבחנים… אתה מבין שזה לא רק הם. זה הדורות הבאים".

אין כאן רעש. אין כותרות צעקניות. אבל יש כאן מהפכה. מהפכה של שינון. של חזרה. של ידיעה. מהפכה של לבבות שמתחברים מחדש. ובכל אולם מבחנים, בכל דף כתוב, בכל תשובה – נבנה עוד קשר. עוד חיבור. עוד לב. ושוב מתגלה האמת הפשוטה: התורה אינה רק נלמדת. היא חיה.

אופקים

אלעד

אשדוד

בית שמש

ביתר עילית

בני ברק

חיפה

ירושלים

לוד

מודיעין עילית

נתניה

ערד

צפת וטבריה

רחובות

רכסים