בשבת התארחתי בטבריה במסגרת שבת גיבוש של ארגון "עיתים לתורה", זהו ארגון שמאגד בתוכו כ180 עמלי כפיים – חסידי ברסלב במקרה הזה, אבל בטוחני שיש כאלו ארגונים בכל מקום ובכל חוג – שקובעים עיתים לתורה וגוזלים מעצמם כל יום כדי להשתתף, חוק ולא יעבור, בשיעורי תורה מרוכזים.
לא אזכיר כאן שמות, גם כי רבים הם וגם כי צנועים הם וגם כי לא הגעתי לשם כבעל דעה אלא בתשלום מלא כאחד הלקוחות של הארגון הקדוש, לפיכך אדבר רק על הנושא המרכזי של הדוברים בשבת ומה שדברנו בינינו לבין עצמנו: הציבור החרדי נמצא במערכה על כבודם של לומדי התורה, אך צריך להזכיר מידי פעם שאין הדבר אומר שכל מי שהוא בחור ישיבה או אברך כולל חייב ללמוד כל היום וכל היתר פטורים, אין פטור מכך וכל אחד מחויב בכך.
נכון שלא תמיד זה קל ולעיתים אף קשה מאוד כי לכל אחד מאיתנו יש סיבה טובה למען בדיוק הערב איני יכול להגיע לשיעור הקבוע, אך כעת זו ההזדמנות להעלות את הנושא לחיזוק שכן עד שאנו מבקשים מאחינו התועים שיכירו בערך לימוד התורה במסגרת חוק יסוד כבוד התורה, נקדים גם אנחנו להוקיר זאת.
אפשר להוקיר גם בתרומות שכל כך נזקקות בימים אלו עבור עולם התורה אך התרומה הלא פחות חשובה – ובלי קשר לצורך החיוני הדחוף לתרום כמה שיותר ועוד יותר – היא כשאנחנו בעצמנו מתחזקים בעניין הזה, קובעים לימוד קבוע ולא יעבור, ומה שכבר לומדים מעבים ומחזקים.
אומרים בשם רבי ישראל סלנטר שכאשר בחור בנובהרדוק מקל בטלטול מן הצד של מוקצה יהודי בפאריס משתמד, לכאורה הפירוש אינו רק שכל פעולה של יהודי יש לה השפעה בעולמות העליונים – דבר שוודאי נכון – אלא בפשטות ככל שאנחנו נזדעזע יותר מספק ספיקא של מוקצה דרבנן היהודי הרחוק ירגיש יותר את השבת לדאורייתות.
אפשר להקיש את העניין הזה גם לכאן: כאשר אנו מחוקקים – בליבנו ובלו"זנו – את "חוק יסוד: כבוד התורה" ומחזקים את עצמנו בקביעות עיתים לתורה ומרבים תורה לעת הזו ושמים את השיעור-תורה מעל הכל, ישמעו רחוקים ויבינו כי התורה באמת מעל הכל ויבוא לציון גואל.




















