שמחים לעמוד בפקקים / דעה

כמעט כל אחד סבל אתמול בצורה כזו או אחרת מהמעצר של 18 האברכים היקרים בכלא הצבאי, אצלי למשל זה התבטא בדחיית חתימת חוזה מורכב שכבר ממתינים לו זמן רב ומי יודע מתי ההזדמנות הבאה שנוכל לכנס את כולם יחדיו ואם עדיין ירצו, אך היה לי ברור כי ברגע שנקראתי לחזית – במקרה הזה לבקר אסירים בכלא הצבאי ולייעץ להם – כל חפציך לא ישוו בה וכל אחד תורם את חלקו.

וכמו בכל צבא יש את הנבחרת, אלו שישבו על הכביש, ספגו פצצות הלם נשמו גז ונרטבו בזרנוקים, גיוום נתנו למכים ואפילו לקחו בחשבון כי בעיניהם של רוב הנהגים חייהם שווים פחות וכי אלמלא מוראה של מלכות היו דורסים אותם בפראות, גם ככה שני נהגים כנראה לא התאפקו והוציאו על המפגינים את מה שהם הבינו מהתקשורת שצריך לעשות לחרדים הללו, כל אחד שישב על הכביש – ראוי לצל"ש.

ויש את תומכי הלחימה שזה אנחנו, העומדים בפקקים, אנחנו אמנם לא במדרגה של לשבת על הכביש אך לפחות אנו מביעים את מלוא התמיכה באלו שיושבים עבור אברכים ובחורים שאינם יודעים את שמותיהם אפילו, ובדרך כלל אף שייכים לחוגים חרדיים אחרים, אשריכם מזכי הרבים שעשיתם קידוש השם.

נכון, הטרמינולוגיה הזו הייתה שייכת לחוגים מאוד מסוימים ולא הייתה נחלת הכלל, אך כאשר המעצרים ההמוניים הופכים לנחלת הכלל אז הכלל הופך גם את עצמו ומבקש להיקהל ולעמוד על נפשו.

אמת, חלק מאיתנו הגיעו לחתונה אחרי החופה או גרמו לרופא השיניים להמתין להם, יש כאלו שאולי הפסידו אפילו את הטיסה לחופשה ויצטרכו להמתין לטיסה הבאה, זה קשה וזה כואב לאף אחד לא נעים לחזור הביתה מהעבודה או הכולל באיחור של שעתיים, אך כולנו עושים זאת בשמחה של מצוה ביודענו שזה המינימום שאנחנו יכולים לעשות כאות הזדהות עם משפחות שלא ראו את אביהם כבר שבוע ואף אחד לא יודע מתי יראו אותו שוב, כשראיתי עשרות ילדים מגיעים להיפגש עם אבותיהם בדיונים (זו האפשרות היחידה וגם זה מאחורי זכוכית שאטומה כמו ליבם של המחליטים) הבנתי שאסור לנו לנרמל את הסבל הזה.

ועוד סיפור אחד קטן מאתמול שנבין מה זה האחדות החרדית ולמה כשהם רואים את זה הם מתחילים להבין שאותנו לא ישברו:

אחיו של אחד מח"י העצורים התחתן אמש למז"ט, השופט הסכים לשחררו לחתונה אך היתנה זאת בשורה ארוכה מאוד של תנאים, הקשה מכולם היה הפקדת 150.000 ₪ במזומן, השעה הייתה כבר ערב ואוטוטו החופה מתחילה, התחלתי לקפל ציוד בהבנה שזהו, אולי בשבע הברכות האחרון הוא יגיע – ואז קרה נס, אלמלא ראיתי לא האמנתי:

אבי האסירים רבי שמעון שישא עשה כמה טלפונים ואז הודיע שהכסף כבר הועבר לקופת בית המשפט! מאן דהו שאיני יודע מיהו הפקיד סכום כזה שאם האברך לא יחזור עד היום ב11:59 הכסף לא יחזור, והוא עשה זאת עבור אברך שאינו יודע מיהו! הרב שישא ועוזרו גם חתמו שהם יהיו איתו 24 שעות ויחזירוהו אישית.

אחד התנאים היה ערבות שלי אישית, חתמתי כמובן בשמחה (אם חלילה אצטרך לשלם נעשה מגבית בין עשרת הקוראים כאן) הפרקליטות הצבאית ניסתה להתנגד לערבות שלי בטענה שהערבות לא רצינית והא ראיה – הם אמרו לשופט שלשמחתנו לא קיבל זאת כי הוא מכיר אותנו כבר – שהרי עד לפני דקה לא ידעתי מיהו האברך הזה (שאלנו בקול מיהו מבין השורה) אז איזה היגיון שאדם יחתום ערבות עצומה למי שאינו מכיר? הם צודקים, אין בזה היגיון, אין דבר כזה בעולם כי אין עם כזה בעולם.