בין עוצמת הלכידות לכאב שבניכור / דעה

בסופו של יום, הצלחתו של מהלך ציבורי נמדדת במבחן התוצאה ובשלושה פרמטרים מרכזיים: תהודה, סדר מופתי וההיענות. מי שעקב אחרי תהלוכת הרכבים הענקית שהתקיימה אתמול ראה את ההצלחה של הסייעתא דשמיא. התוכניות המוקדמות שלנו בישיבות ההכנה, שהצביעו בזהירות על יעד של כאלף כלי רכב, החווירו אל מול המציאות בשטח: למעלה מ-5,000 רכבים שטפו את צירי התנועה המרכזיים, ויצרו מפגן כוח חזותי חסר תקדים המעביר מסר חד וברור של אחדות, מחויבות ונחישות.

גם ניהולית יש להחמיא למנהלים שכן לנהל שיירה דינמית של אלפי רכבים בכבישי ישראל זהו אתגר לוגיסטי, ואעפי"כ העובדה שהאירוע כולו הסתיים ללא שמץ של אלימות או אירועים חריגים מצד המשתתפים, מהווה תעודת כבוד למארגנים ולציבור כולו.

אך ההצלחה האמיתית הייתה זו הפנימית. מי שלא ראה את השותפות והלכידות הפנים-מגזרית, את השמחה המשותפת של אנשים מחוגים וזרמים שונים הפועלים יחד כתף אל כתף – חלוקת חומרי ההסברה, הנסיעה המשותפת והחוסן החברתי – לא ראה שמחה של מטרה משותפת מימיו. המפגש הזה חיזק את השורות והעניק למשתתפים תחושת סיפוק וגאווה מוצדקת על היותם חלק ממהלך משמעותי ורחב היקף.

מול ההצלחה הזו, אי אפשר להתעלם משני מוקדים של כאב וצער. המוקד הראשון הוא הנוחות הציבורית. נכון, זה מצער שאזרחים רבים סובלים מחסימות ומחאות, גם לי אישית נגרמו הפסדים משמעותיים, אך ההיסטוריה מוכיחה שכך מתנהל כל מאבק ציבורי בישראל וזה מה שיגרום לכל מקבלי ההחלטות: האם הניסיון לייצר מעצרים המוניים שווה את המחיר הציבורי של ריתוק אלפי שוטרים? אפילו קולות מובהקים מן העבר השני של המתרס הפוליטי, כמו ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, הודו לאחרונה בראיונות כי לאור המציאות בשטח, אין שום תועלת מעשית בצעדי מעצר ואכיפה מהסוג הזה, וכי מדובר בטקטיקה שגויה מיסודה.

אולם, הצער העמוק והמדאיג באמת אינו טמון בפקקי התנועה, אלא בתהום הניכור שנחשפה. כמי ששימש כיועץ המשפטי של האירוע, קווי הטלפון שלי לא נחו לרגע. המוקד הוצף בהמון שיחות של גידופים וחרפות, שחלקן הגדול נראה כניסיון מאורגן של גורמים אנטי-חרדיים להעמיס על המערכת המשפטית ולשבש את פעילותה.

חמור מכך היו הדיווחים שזרמו מהשטח על מקרי אלימות פיזיים קשים כלפי נהגים בשיירה – החל מגרימת נזק לרכבים, שבירת שמשות, ועד לאירועים חריגים ומסוכנים של שליפת נשק חם. כאשר ההסתה הציבורית מתורגמת לאלימות פיזית מסכנת חיים בכבישים, נורת האזהרה צריכה להבהב באדום בוהק עבור החברה הישראלית כולה. אסון חלילה הוא רק עניין של זמן, ואת הלהבות הללו חובה לכבות מיד, לפני שיהיה מאוחר מדי.