בשבת האחרונה שבתתי באשדוד במסגרת שבת התאחדות של קהל עדת ירושלים (פתוח להזמנות, אפשר גם בימי חול). היות שאצלי כל דבר נמדד דרך המשקפיים של שוק הדיור החרדי, החלטתי לפצל את השבת בין שלושת הרבעים החרדיים: ז', ג' ו-ח' (כמעט). מדובר בכ-20 דקות הליכה בין רובע לרובע, שבהן ניסיתי לשרוף את הקלוריות של הקוגל הירושלמי המשובח ולצאת עם תובנות מרתקות שברצוני לחלוק עם עשרת קוראיי הנאמנים.
היסטוריה בקצרה: מגלעד לישיבה ועד ל"לב שמחה"
נתחיל מהשורשים. הראשון שזיהה את אשדוד כפוטנציאל למגזר היה משקם היהדות מרן הרב מפוניבז' זצ"ל. האמת? התוכנית המקורית שלו בכלל לא הייתה להקים שכונת מגורים, אלא לכונן מחדש את ישיבת גרודנא, שעלתה בזמנו על המוקד באירופה. באופן טבעי, סביב הישיבה נבנו כמה בניינים עבור אנשי הצוות והאברכים, וכך קיבלנו את רובע ג'. בהמשך הצטרפו גם כ"ק האדמו"ר מפיטסבורג זצ"ל – וכל השאר היסטוריה מוניציפלית.
הסיפור של רובע ז', לעומת זאת, שונה לחלוטין. הוא לא צמח "על הדרך", אלא תוכנן מראש כפתרון דיור מוגדר ומאורגן לציבור החרדי. יוזם המהלך היה כ"ק מרן ה"לב שמחה" מגור זצ"ל (ולצידו יבדלחט"א כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מבעלזא שהקים הרבה "ווינקלאך" של תורה ויר"ש), שהיה מסור בכל נימי נפשו לרווחת החסידים בפרט ועם ישראל בכלל. בזכות המבט האסטרטגי שלו למרחקים וההבנה שבמרכז הארץ אי אפשר להמשיך לגור ביישוב הדעת, יש לנו היום את המושג "התיישבות חרדית" (מלבד, כמובן, הנקודות החשובות שהוקמו סביב הישיבות הליטאיות באופקים, נתיבות, ירוחם וכדומה ואין מלכות נוגעת בחברתה).
רובע ח' ורובע ו': מתחרדים
אבל האירוע המעניין באמת קורה ברובע ח', שבו התארחתי בשבת (בישיבה לא גדולה של בחורים שהוגים בתורה בכזו הרחבת הדעת על כרי דשא ענקיים שלא ראיתי מעולם בעירנו או בבני ברק, לקנא ולהעתיק). כאן לא תמצאו תוכנית חומש של עסקנים ולא קריה שנבנתה סביב ישיבה. רובע ח' הוא פשוט תוצאה של לחץ דמוגרפי טבעי, קיום פיזי של "ופרצת" ומצוות יישוב ארץ ישראל. במילה אחת: מתחרדים.
מלבד כמה בניינים סביב חצר כ"ק האדמו"ר ממעליץ שליט"א (עימו זכיתי לשחרית וברכת החודש), מדובר ברחובות שלמים וארוכים שבעבר הלא רחוק לא ראו מגבעת אחת לרפואה, והיום הם חצי, שליש או רבע חרדיים.
במהלך הנדודים שלי ברגל משכונה לשכונה, צדו את עיניי שני דברים מרתקים בנוגע לשמירת השבת במרחב הציבורי:
1. תנועת רכבים דלילה ביותר: פה ושם חולף רכב, אבל באמת בשוליים. אין לי מושג אם תהליך ההתחרדות החדיר קצת יידישקייט בתושבים הוותיקים, או שמא ה"כופרים להכעיס" פשוט עזבו מזמן לטובת רובעי הסיטי והים, והשאירו אותנו עם אנשי עמך המסורתיים, שאולי נראים חילונים מבחוץ אבל הגחלת בליבם בוערת.
2. אפס מחאות: עברתי ליד עשרות חרדים מכל החוגים והצבעים שמיהרו לבתי הכנסת. כשרכב עבר – איש לא צעק, איש לא מחה. שוב, קטונתי מלדעת אם מדובר בשחיקה של קדושת השבת או במדיניות שלום בית מכוונת מצד רבני העיר. לי, כתושב מודיעין עילית שהרכב היחיד שהוא רואה בשבת זה או אמבולנס של מד"א או מאבטח דרוזי, זה החילול צרם בעין והשתיקה צרמה באוזן.
אבל בשורה התחתונה? השיטה עובדת ומנצחת. ועובדה שהיא משכפלת את עצמה כעת ברובע ו' – שלדעתי הוא עיקר הסיפור הנדל"ני של העיר.
קחו למשל את רחוב שלמה בן יוסף. בתוך שני עשורים הרחוב הזה עבר מהפכה משולשת: מבנייני רכבת מתפוררים עם אוכלוסייה מוחלשת ומחירים ברצפה, הוא הפך בזכות השילוב של כניסת הציבור החרדי ותמ"א 38 לרחוב מפואר, יוקרתי ושוקק חיים. תענוג להלך שם בשבת קודש ולראות המוני ילדים חרדים גודשים את המדרכות.
וכמובן, *נישט אין שאבעס גרעדט* (אבל הרהורים הרי מותרים), לא יכולתי שלא להיזכר ברוסי הזקן שהיורשים שלו התחננו אליי בשנת 2012 שאקנה מהם שם דירת 3 חדרים ב-250,000 ₪, תיווכתי את זה למישהו והרווחתי 5000 שח כולל מע"מ ושמחתי בכך. היום, אחרי ההרחבות והתמ"א, הדירה הזו שווה פי עשרה, שני מיליון ש"חים פוטנציאליים שהיו בידיים שלי הגיעו למישהו אחר. נו, כנראה זה היה רצון השם – שאשווק לאחרים ואערוך להם חוזים, בזמן שעליי מתקיים "יפול אלף מצידך ומימינך רבבה – ואליך לא ייגש"…
שלוש התובנות שלי למחפשי האשדוד הבאה
מכל הסיבוב האשדודי הזה, זיקקתי שלוש תובנות מרכזיות לעתיד המגורים החרדי:
התובנה הראשונה: אפשר לגור ביחד בלי מלחמות והפגנות.
אם בית שמש היא ההוכחה לניצחון בכוח הרוב, אשדוד היא ההוכחה שהשכל מנצח כשאנחנו המיעוט. החרדים באשדוד נוהגים במודל שאולי מתאים לנהוג בכל המדינה: אנחנו דואגים ל"יבנה וחכמיה" – מוסדות, חופים נפרדים, קהילה – ולא מתערבים בניהול חייהם של האחרים. לא נצעק על רכבים חולפים למרות שהלב נחמץ וזועק בפנים שהרי ערבים כל ישראל זה לזה, ובזכות השקט הזה – הקהילה משגשגת באין מפריע.
התובנה השנייה: איפה האשדוד הבאה?
לדעתי יש כמה. נתיבות (לשם יזרמו בחודשים הקרובים מאות אברכים שיהפכו מהר מאוד לאלפים), עפולה (שם אנחנו כבר אלפים), חיפה, כרמיאל, נוף הגליל ולוד ועוד רבים. הצד השווה שבהן: ערים קיימות שאנחנו נכנסים לגבולן (בניגוד לטבריה וצפת שהיו חרדיות בעבר ורק מחזירים עטרה ליושנה, וקריית גת שמיועדת לחלוקה בסוף).
ומעל כולן – חריש, העיר הטובה ביותר לציבור החרדי בזכות המחירים הזולים במיוחד, דירות הענק והמרחבים הגדולים וכמובן המיקום האופטימלי, אמנם חריש סובלת מאותו חיסרון לא פשוט של מגוון אוכלוסיות, אך אשדוד היא המודל שמוכיח שאפשר לגור יחד בשלום ובשלווה. הערים האלו לא יהפכו לבני ברק או בית-שמש, ואין צורך לשאוף לשם עד שיבוא משיח ויחזיר את כולם בתשובה, עד אז – לומדים מאשדוד איך לחיות יחד.
התובנה השלישית: לזהות את הפוטנציאל.
אלפי המשפחות שקנו ברובע ו' והתעשרו לא הגיעו עם תארים בכלכלה ואקסלים ולאף אחד מהם לא היה יותר ניסיון משלושת עשורי הנדל"ן שלי. הם הצליחו איפה שנכשלתי משום שהם לא רצו להתעשר אלא פשוט חיפשו קורת גג במחיר שפוי ומנוח לראשם. היה קצת צפוף בהתחלה ושכנים לא סמפטיים ולא מסמפטים, אבל משתלם – עם עליית מחירים של עד פי עשרה מהמקור, הרבה מעל הממוצע הארצי.
והפוטנציאל הזה קיים היום בבית שאן, בירוחם (שם המחירים כבר קפצו אחרי שהמלצתי והמונים קנו), בדימונה, בקרית שמונה, ובבירה האמיתית של ההזדמנויות: באר שבע!
באר שבע היא הפוטנציאל המבוזבז ביותר של הציבור החרדי (אפילו יותר מחריש במובן מסויים). אמנם לא מתאים למשקיעים בגלל העדר שוכרים – אל תאמינו לסיפורים אלא תבדקו ביד2 ותראו שם 600 דירות להשכרה בפחות מ-3,000 ש"ח, זה לא שוק, זו קריסת מערכות. כלומר, להשקעה זה רעיון רע, אבל למגורים? פנומנלי! אברכים יכולים לגור בדירה משלהם, כוללים, חיידרים ומוסדות. הדבר היחיד שיחסר להם זה התענוג המפוקפק של לגרד בכל חודש 6,000 ש"ח למשכנתא מטורפת במרכז ולצערי לאחרונה גם בחלק מהפריפריה – על החוויה הזו יצטרכו לוותר ובמקום זה יסבלו נורא מהצורך לחשב כל חודש מה עושים עם יתרת זכות של 6000 ₪ …
אז לכל המפקפקים שאומרים "אבל השכנים… והדירות ישנות וקטנות" – אענה: תסתכלו על רובע ו' באשדוד ותשמרו את הטור הזה. בעוד עשרים שנה, כשאף בניין רכבת בבאר שבע לא יישאר במתכונתו הנוכחית וכולכם תספרו את הרווחים – תזכרו מי אמר לכם את זה ראשון. תשאלו את האשדודים.
הכול טוב ויפה ואתה יותר מצודק וגם ארץ ישראל נאה ומשובחת בכל אתר ואתר-ולכן אני חושב שאפשר לחשוב גם על "יציאה" לעמנואל, תל ציון, מיצד, מעלה עמוס, נחליאל (ומצפה לאה שבזמן האחרון מתחילה לתפוס יוזמה אצל כאלה ואחרים)
אכן מקומות אהובים מאוד וכל אבן בהם אהובה, המחירים שם כבר הכפילו את עצמם לצערי
קריית שמונה זה הדבר הבא, גם מצוות ישוב הארץ בהידור ובמסירות נפש, מחירים נמוכים, ונוף מרחיב דעת.