רבות מדובר בתקופה האחרונה על הברחות האמל"ח שמבוצעות לרצועת עזה בחסות משלוחי הסיוע ההומניטרי. עם זאת, חשיפה דרמטית הערב בתקשורת משרטטת מסלול הברחות מדאיג לא פחות, שמתנהל ממש מעל פני השטח – באמצעות תושבי הפזורה הבדואית בנגב המערבי המשמשים כחוליה קריטית בשרשרת החימוש של חמאס.
מסלול האמל"ח מתחיל הרחק מעבר לים, בתוך איראן, שם מיוצרים ומרוכזים אמצעי הלחימה. משם, בשני נתיבים עיקריים, מועברים המשלוחים לחניית ביניים בסודן ובלוב. בשלב הבא, מבריחים מקצועיים משנעים את האמל"ח על פני מאות קילומטרים במדבר הקשוח, עד שהוא מגיע למצרים ולחצי האי סיני.
כשהנשק מגיע לחצי האי סיני, נכנסים לתמונה המבריחים המקומיים. הבדואים בסיני יוצרים קשר עם שותפיהם מהפזורה הבדואית בתוך שטחי מדינת ישראל.
השליטה המרחבית: על פי חלוקת הטריטוריות המסורתית הנהוגה בין השבטים בנגב, גבול הנגב המערבי נמצא תחת "אחריותם" של בדואים מהיישוב ביר הדאג'.
אנשי ביר הדאג' מקבלים את משלוחי הנשק מסיני באמצעות רחפנים מיוחדים שחוצים את הגבול בקלות מעל גדר המערכת היקרה שבנתה מדינת ישראל. לאחר נחיתתם, המבריחים מהפזורה מעמיסים את אמצעי הלחימה על רחפנים משלהם.
הנתון המדאיג ביותר בחשיפה נוגע לעליונות הטכנולוגית והכלכלית של רשת ההברחות הזו. לא מדובר בכלי טיס זעירים או ברחפני "סיב" פשוטים כמו אלו שמפעיל ארגון חיזבאללה, שעולים כמה אלפי דולרים בודדים ומסוגלים לשאת קילוגרמים ספורים.
במקרה הנוכחי, מדובר ברחפני מטען כבדים ותעשייתיים, שמחירם של חלקם מגיע לכ-200,000 דולר ליחידה. כל רחפן מפלצתי שכזה מסוגל לשאת קרוב ל-100 קילוגרמים של ציוד צבאי ואמל"ח בכל טיסה.
מהנגב המערבי, המבריחים מביר הדאג' מטיסים את רחפני הענק הללו כשהם עמוסים לעייפה ישירות לידיהם של אנשי חמאס הממתינים להם בתוך רצועת עזה. כמה אמצעי לחימה הצליחו מחבלים להכניס לרצועה בשיטה הזו? במערכת הביטחון איש אינו יודע לומר בוודאות, אך ההערכות המודיעיניות הן שמדובר בכמויות משמעותיות בהחלט ששינו את פני המערכה.
והעיקר החרדים הם הבעיה של מדינת ישראל…
גם!