1.
אנו מפרקים בזאת:
מה קרה בשעות הספורות שבין התדרוך הנינוח – להודעה הדרמטית
כהקמתה – כך נפילתה, כתפקודה – כך קריסתה, שום אלמנט מקובל, צפוי והגיוני לא אפיין השבוע את הדרך בה כך לפתע פתאום, ללא כל הודעה מוקדמת, הפילה הממשלה את עצמה לדעת וקרסה לתוך עצמה, באבחת הודעה קצרצרה שנשלחה לתקשורת.
נכון, אף אחד לא חשב שהממשלה הזאת תאריך ימים, ברור שהקריסה היתה שאלה של זמן ובכל זאת, אלמנט ההפתעה היה חזק ופתאומי כל כך, עד שממש לא ברור מה קרה פתאום.
ביום שני בצהרים, ישב בנט בלשכתו בירושלים וקיים תדרוך לתא הכתבים המדיניים. בנט ישב בראש השולחן וסביבו קבוצת עיתונאים חדורי מטרה שלא הניחו לו והמטירו עליו את כל השאלות הקשות. ראש הממשלה ישב נינוח ואף עליז, התייחס בניחותא לכל שאלה והשיב בשלוות נפש לכל נושא. את עיקר דבריו הוא הקדיש כמובן להתרברבות הקבועה שלו על הישגי ממשלתו, עם המסרים הקבועים והמוכרים על כך שזו ממשלה שמתפקדת מצוין, שהביאה לירידה באבטלה, לעליה בביטחון תושבי הדרום ועוד ועוד.
הוא התייחס כמובן גם לנושא הפוליטי והביע אופטימיות שהממשלה תחזיק מעמד, הוא סיפר על המגעים המתקדמים בין מיכאלי לביטון ליישוב המחלוקת ביניהם על הרפורמה בתחבורה הציבורית, הוא רמז שיימצא הפתרון שישאיר את אורבך בממשלה באמצעות פרישה של לפחות אחד מהח"כים הסוררים ממרצ ורע"מ, האווירה כולה היתה של פתרון קרוב ושל אופטימיות שהכל יסתדר בסוף והממשלה תאריך ימים.
אחרי קרוב לשלוש שעות של שיחה עליזה, יצאו הכתבים מהחדר בגיחוך קל, כשהם מבינים כי בנט מפריז בלשון המעטה והממשלה שלו לא ממש תוכל להאריך ימים. עם זאת, אחרי מה ששמעו, ההבנה היתה שהממשלה אולי תצליח לשרוד את כנס הקיץ ואחר כך תנסה איכשהו להתארגן על עצמה בפגרה.
ארבע שעות עברו, ארבע שעות בלבד עד שנפלה הפצצה, עד שמכשירי הטלפון בכיסי העיתונאים התחילו לרטוט בבשורה על רעידת האדמה. ההודעה היתה לקונית ויבשה ולא הותירה מקום לספק: החלטנו לפרק את הממשלה ולהצביע על פיזור הכנסת, לפיד ייכנס לתפקיד ראה"מ, הצהרה משותפת תימסר בשעה 8 בערב בבניין הכנסת. זהו.
אלמנט ההפתעה היה משותף לכולם, אבל עבור אותם עיתונאים שישבו איתו קודם זו היתה תדהמה של ממש. לא ברור כיצד האיש שישב מולם והיה כל כך עליז ונינוח, לא הראה שום רמז על הדרמה שמן הסתם כבר היתה סגורה וחתומה בשעה בה שוחחו. ההפתעה גברה עוד יותר בשעה שמונה בערב, אז יצאו בנט ולפיד למצלמות ופתאום ראו העיתונאים בנט אחר, בנט שונה לחלוטין מהבנט שפגשו בצהרים. הוא היה שפוף, שקט, דיבר בנמיכות קומה ואף השתנק באמצע נאומו. מהפך מוחלט.
צהלות השמחה שנשמעו בקרב רוב חלקי העם ברחבי ארץ ישראל, הצליחו להסתיר ולהשכיח מעט את החידה העלומה וסימני השאלה על מה בעצם קרה כאן, איך זה שהממשלה שנלחמה על חייה החליטה להפיל את עצמה באופן יזום, איך זה שבנט הצליח להיות שחקן מוכשר כל כך ולהסתיר את סערת רגשותיו, ועוד להפריז בדיבורים על המשך כהונתו כשהוא יודע שעוד כמה שעות הוא מפרק הכל במו ידיו? האם עד כדי כך הוא יודע לשקר ולהסתיר?
ואולי, רק אולי, יש מצב שהוא עצמו עדיין לא ידע על כך באותו צהרים? שמישהו חיכה לו אחרי הפגישה? שהוא נסחט בדרך כלשהי על ידי מאן דהו? את תאוריית הקונספירציה הזאת איש לא יוכל לאשר או להכחיש.
התאוריה הסבירה היחידה שקיימת, אשר גם היא לא מסבירה הכל באופן מוחלט אבל איכשהו היא מניחה את הדעת, היא שבנט עצמו ידע גם ידע היטב בזמן השיחה עת העיתונאים את מה שעומד לקרות והיא הנותנת, דווקא זה מה שהקל עליו ואיפשר לו להיות משוחרר.
לשם המחשה, תופעה כזאת ראינו אצל בני גנץ, שעם כניסתו לפוליטיקה הוא בלט בגמגומיו מול המיקרופונים, בקריסות ובטעויות הלשון שלו שנבעו מלחץ עצום בו היה נתון בכל ראיון ובכל נאום. למרבה הפלא, דווקא כשנפלה הממשלה והוא כבר לא ראה עצמו מועמד ריאלי לראשות ממשלה, הנאומים שלו התחילו להיות יותר קוהרנטיים והוא חדל מלגמגם בראיונות לתקשורת, כשהלחץ ירד והוא היה רגוע יותר, דווקא אז הוא הצליח לשמור על קור רוח ושלוות נפש.
יתכן שבנט ידע ביום שני בצהרים שבעוד כמה שעות הוא עומד לפרוש מתפקיד ראש הממשלה, מה שיוביל אותו בהמשך להכרזה על פסק זמן מהחיים הפוליטיים. אולי דווקא תחושת ההקלה הזאת גרמה לו להיות משוחרר ולשדר עליצות רוח מופרזת כל כך.
אז למה בכל זאת הוא דיבר באופטימיות כזאת על הממשלה ועל המשך אורך ימיה? אכן, זו באמת שאלה קשה, מי היה מאמין שבנט מסוגל להוציא מפיו דבר שאינו אמת צרופה, מי היה מאמין שבנט אינו דובר אמת לאמיתה, תיובתא דבנט תיובתא.
2.
התרגיל והאשליה:
בנט ולפיד העדיפו לדחוק את הליכוד לפינה, אבל לקחו סיכון אדיר
הדי הנפילה הפתאומית של הממשלה הרעידו כמה קירות גם במסדרונות צמרת הליכוד. גם שם הופתעו מהמהלך הפתאומי, ומהצורך להתארגן מחדש ולהתמודד עם ההתפתחויות.
יתכן גם שזו היתה המטרה של בנט ולפיד: לשלוט בלוח הזמנים ולהעמיד את הליכוד בפני מצב של חוסר ברירה. עד עכשיו כשהממשלה היתה קיימת והכל זרם יחסית על מי מנוחות, היתה לנתניהו הפריבילגיה לשקול ביישוב הדעת את האופציות, לגשש אחר עריקים פוטנציאליים, למשש את הדופק באשר לשותפים אפשריים להקמת ממשלה חלופית ובעיקר לתזמן את הפלת הממשלה מבחוץ בזמן שיהיה נח ומתאים לנתניהו.
קיימת הערכה סבירה, שבנט ולפיד הגיעו למסקנה שהממשלה שלהם כבר לא תאריך ימים ולכן כדאי להפיל אותה באופן יזום ולתפוס את הליכוד כשהוא לא מוכן לכך. במצב כזה שוב יהיו בחירות ושוב ייווצר מצב של תיקו וחוסר הכרעה, מה שישאיר עדיין את כל השחקנים על הגלגל. יתכן שבנט ולפיד חשבו לעצמם שככל שהממשלה תאריך ימים, הביקורת הציבורית נגדה תתעצם ובד בבד יתעצם גם כוחו של נתניהו.
יתכן שהם חששו שבחירות בסוף החורף הבא למשל, כבר יביאו את גוש הימין לניצחון ולכן כדאי להפיל את הממשלה כבר עכשיו ולשמור על התמונה הפוליטית הנוכחית. את השיטה הם למדו מנתניהו עצמו, שבמצבים של חוסר ברירה בעבר הוא העדיף ללכת לבחירות אפילו שידע שלא תהיה בהן הכרעה, אבל עצם חוסר ההכרעה השאיר אותו רלוונטי ובלי זה הוא היה מנוצח ומובס.
יתרה מכך. אחרי שהכנסת מצביעה בקריאה טרומית על פיזורה, מתחיל שעון החול לטפטף עד לקריאה שניה ושלישית ורק בפרק הזמן הקצר הזה אפשר להקים ממשלה חלופית בכנסת הנוכחית. אם לליכוד יש איזושהי כוונה לעשות כך, הרי שבנט ולפיד קצבו את זמנם והכריחו אותם לעשות זאת תוך פחות משבוע. במצב כזה, הקמת ממשלה הופכת למשימה קשה עד בלתי אפשרית כשכל אחד מהצדדים יילחץ וייאלץ לשלם מחירים. וגם אם תקום ממשלה כזאת היא תהיה צולעת, מלאת חברים ממורמרים ואולי אף לא תאריך ימים. כך שהשליטה בלוח הזמנים היא האלמנט המרכזי שיכול היה לעמוד במרכז סל השיקולים של בנט ולפיד כשיצאו להרפתקה.
הצעד הזה גם יאלץ את נתניהו לקבל החלטה מהירה, להכריע בין ממשלה חלופית או בחירות. האופציה של ממשלה חלופית עדיין קיימת אבל היא בעלת סבירות נמוכה מאוד. נתניהו והליכוד כדרכם רואים את הארץ המובטחת מעבר לאופק, הסקרים צופים להם התחזקות יחסית לבחירות הקודמות ונתניהו כמו נתניהו, ישתמש בזה ויגביר את עוצמת ההבטחות והאשליות שהוא מפזר כבר ארבע מערכות בחירות, על כך שעוד צעד קטן ויש ממשלת ימין.
מערכת הבחירות הקרובה צפויה להיות מאוד אגרסיבית, השמאל יילחם על חייו ולא ישלים עם העובדה שאחרי שהגיעו לשלטון סוף סוף לאחר המתנה ארוכת שנים, הכל נלקח מהם כעבור שנה בלבד, גוש המרכז שמאל לא יתן לנתניהו לחזור כל כך בקלות, ארסנל הנשק צפוי להיות רחב ואכזרי, כל התחמושת עומדת להישלף מהמחסנים וכל הדרכים יהיו כשרות למנוע מגוש הימין להקים ממשלה.
גם הסקרים האופטימיים ביותר צופים תיקו וחוסר הכרעה למרות התחזקות הימין, אבל בליכוד הוכיחו שהם כבר לא מתרשמים מדברים כאלה. הלוחמה הפסיכולוגית שנתניהו מנהל כבר ארבע שנים חלחלה עמוק לשטח, בצמרת הליכוד ובקרב חברי המרכז שוררת תמימות דעים שאסור בשום פנים ואופן לשלם שום מחיר לאף אחד כדי להקים ממשלה, אין שום סיבה לתת רוטציה לגנץ או תפקידים בכירים לסער וחבריו כדי שיקימו איתם ממשלה בלי בחירות.
ההבטחות שנתניהו חילק בבחירות הקודמות משפיעות עכשיו ביתר שאת, בליכוד מבינים שכל ממשלה חלופית תדרוש מחירים גבוהים בתפקידים וג'ובים, אז למה לשלם את זה אם יש סיכוי שאחרי הבחירות נתניהו יוכל להיות ראש ממשלה על מלא, שהליכוד תהיה על הסוס ותוכל לשמור לעצמה את התיקים הכבדים?
גם אם סער יוותר היום על כבודו ויסכים לכופף את קומתו בפני נתניהו, המחיר שהוא ידרוש עכשיו יהיה גדול ועצום לעומת תרחיש בו הוא מתרסק בבחירות וזוחל מקו אחוז החסימה בהכנעה לפתחה של הקואליציה, המחיר שלו אז יהיה הרבה יותר זול.
ההימור הוא עצום, לא כולם בליכוד בטוחים בעצמם ויש הרבה שחוששים לחייהם הפוליטיים. נתניהו מסוגל גם לאמץ לעצמו את האג'נדה של בנט ולהציג את עצמו בפני אזרחי ישראל כמבוגר האחראי שהפעם הוא זה שמנע בחירות חמישיות, הכל עוד יכול לקרות אבל לא זו האווירה השוררת בליכוד ובלשכת נתניהו. שם מעדיפים לקחת סיכון, כרגיל, לקחת את ישראל כבת ערובה ולנסות הפעם להכריע את הכף. על פי ההיגיון הליכודי מה שלא עבד ארבע פעמים, בטוח יעבוד בפעם החמישית.
את הסיכון הזה לקחו גם בנט ולפיד. הם העדיפו לדחוק את הליכוד בדיוק לפינה הזאת, זה הסיכוי היחיד שלהם לחזור שוב למצב שהמערכת הפוליטית תזדקק גם אחרי הבחירות ללפיד, לגנץ, לסער, לליברמן ואפילו לימינה. כל יום שעובר יכול היה לשחק לרעתם, כעת הסקרים עדיין צופים תיקו וזה הזמן לממש אותם ולהישאר על הגלגל.
3.
התלהבות בע"מ:
השמחה על קריסת הקואליציה מוצדקת, אבל כדאי להרגיע את האשליות
תחושת שמחה אפפה השבוע את רוב חלקי העם מכל המגזרים, נפילתה של הממשלה העניקה תחושת הקלה לרוב אזרחי ישראל שרובם ככולם הרגישו את כשליה בכיסם הפרטי ובחייהם האישיים, אם בנושאי ביטחון, כלכלה, חינוך ושלא לדבר על יהדות וצביון יהודי בארץ ישראל, נושא שחשוב לרוב הישראלים, גם כאלה שאינם שומרי תורה ומצוות.
לא תמיד נעים להיות מאלה שמשביתים שמחות, אבל כעת כשהדי הצהלה הראשונית שככו מעט, חשוב מאוד להיות ריאליים ולהביט אל האמת בעיניים. התחושה הכללית בקרב הציבור הישראלי בכלל ובקרב הציבור החרדי בפרט, היתה שהנה הנה קרסה לה ממשלת הזדון, עוד מעט נתניהו יחזור ואז הכל יחזור להיות ורוד, החיים יחזרו למסלולם והכל יהיה יותר טוב.
הציבור הנאנק תחת יוקר המחיה, שעומד לשלם מחירים כבדים בתחבורה הציבורית, שכבר משלם על השתיה המתוקה והכלים החד פעמיים, מצפה שליברמן ובנט יעופו כבר הביתה וכל הסיוט הזה ייגמר. ובצדק. כל זה מצטרף ליוקר המחיה הכללי, לעליה המטורפת במחירי הלחם, החלב, הדלק ומי מדבר כבר בכלל על מחירי הדיור.
אבל ישראל יוצאת כעת להרפתקה חדשה ושמה בחירות, ואולי להרפתקה אחרת ששמה ממשלה חלופית. בכל אחת מהאופציות הללו יש סיכון גדול במיוחד עבור הציבור החרדי והשכבות החלשות.
נתאר לעצמנו שהנס אכן יקרה, שגוש הימין ישיג רוב ברור ומכריע שיאפשר לו להקים ממשלה. באופן טבעי המפלגות החרדיות יצפו לקבל עמדות השפעה משמעותיות בממשלה כזאת אבל עוד לפני זה, תוגש לליכוד רשימת מכולת, רשימה ארוכה של דרישות בסיס להסכם הקואליציוני. וכאן יתחיל המבחן של נתניהו.
כבר ארבע שנים שהמפלגות החרדיות מגלות נאמנות בלתי מתפשרת לליכוד בהיותה המפלגה היחידה שיכולה לדאוג לציבור המסורתי ולצביון היהודי. במערכת הפוליטית נשמעו לא פעם קריאות לחרדים להתנתק מנתניהו ולקבל הטבות מפליגות ממפלגות שמאל מרכז, אבל הוראת גדולי ישראל היתה תמיד להיצמד למי שמייצג את הציבור המסורתי ואת היהדות במדינה.
השבוע שוב הפנו כלי התקשורת את אותה שאלה לנציגים החרדים ושאלו אותם האם במצב פוליטי כה סבוך, לא הגיע הזמן לשקול שוב את הדברים ולבדוק עוד אופציות שייטיבו עם הישיבות ועם החינוך החרדי מבחינה כלכלית. והתשובה לכך היא פשוטה. קודם כל החרדים לא ישתפו פעולה עם מפלגות שלצד הדאגה לחרדים יפגעו בצביון היהודי של ישראל, אבל בנוסף לזה, החרדים כבר אמרו את דברם, הוכיחו את נאמנותם במעשים וכעת השאלה צריכה להיות מופנית לצד השני.
את שאלת הנאמנות והברית המשותפת צריכים כלי התקשורת להפנות הפעם לליכוד. המפלגות החרדיות הוכיחו את נאמנותן במעשים, שילמו מחירים וכעת הכדור נמצא במגרש של נתניהו. כעת התשובה אצלו האם ועד כמה הוא ישלם לחרדים כגמולם ויוכיח שהנאמנות אליו היתה משתלמת.
רשימת המכולת שתוגש בהסכם הקואליציוני תהיה ארוכה. קודם כל החרדים צריכים ממשלה שתעביר פסקת התגברות כדי להסדיר סוף סוף את מעמד לומדי התורה, לאחר מכן יש לדאוג לגיור, לביטול הרפורמות בכשרות, להכניס את תקציב הישיבות והחינוך החרדי בבסיס התקציב ולא לקבלו כעניים בפתח, לאחר מכן יש לדרוש כמובן את ביטול הרפורמה ברב-קו, את התייקרות הכלים החד פעמיים, את התייקרות השתיה המתוקה, ביטול גזירת המעונות והרשימה עוד ארוכה.
וכל זה כמובן רק בהנחה שנתניהו אכן מסיים את הבחירות בניצחון מהדהד. אבל אם שוב נחזור לתיקו, או אם ייווצר בכל זאת מצב של ממשלה חלופית, הרי שגנץ או סער יהיו מרכיב חשוב בממשלה כזאת ולכן אפשר לשכוח מפסקת התגברות, החרדים כבר לא יהיו לשון מאזניים ורשימת הדרישות תידחה ברובה, מחירי החד פעמי או התחבורה הציבורית לא יירדו כל כך מהר, מחירים שעלו שוב אינם יורדים.
חשוב להזכיר שוב: יוקר המחיה הנורא היה מנת חלקנו גם אם נתניהו היה בשלטון בשנה האחרונה, מחירי החיטה, החלב והדלק מושפעים מהמצב הגיאו פוליטי העולמי, אלא ששלטון ידידותי היה מרכך זאת ומוותר על רפורמות משונות והזויות כמו אוטובוסים או שתיה מתוקה. כעת התקווה היחידה היא ששוב יבוא שלטון שלא יקבל החלטות כאלה. אבל האם הוא יבטל למפרע את מה שכבר עלה? כלל לא בטוח.
ועוד לא דיברנו על הקורונה או על מחירי הדיור, שום דבר מהותי לא עומד להשתנות בחיינו בקרוב למרות שהממשלה קרסה. אין סיבה לרקוד ברחובות, ממשלה מושלמת וקסומה עוד לא נראית באופק והמעט שכן יכול להשתנות, נמצא בידיו של נתניהו. עכשיו התור שלו להוכיח במעשים שהוא יודע להעריך נאמנות. אבל בשביל שזה יקרה צריכים לקרות שני דברים: האחד שנתניהו באמת יחזור להוביל וההחלטות יהיו בידיים שלו, והשני הוא שזה שהוא אכן ירצה ויסכים לתת לחרדים כל כך הרבה.
ועל שני הדברים האלה אפשר לפקפק, מאוד.
הטור פורסם במוסף 'יתד השבוע' מבית יתד נאמן
